אל המקום שהרוח נוכחת

מזמן לא כתבתי במרחב זה, ב-אתנחתא, כי הייתי עסוקה בעריכתו של ספרי שעומד לצאת לאור: מרחב מוגן לאיבוד זמני של שיווי המשקל – הזמנה לסדנת כתיבה.
הניסיון לדייק בתיאור מה שקורה בזמן הדרכת סדנה הוא מורכב, כי מדובר בניסיון לכלוא משהו החומק מעבר למילים. כך קורה בדרך כלל במעבר בין עשייה לתיאוריה, כי בעשייה יש ממד אסתטי ורגעי שהוא חד-פעמי. מילותיו החכמות של צ'ואנג טסה חזרו אלי לא פעם:
ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. למילים יש ערך. ערכן של המילים הוא במשמעות. המשמעות מתייחסת למשהו; אך אותו משהו שהמשמעות מתייחסת אליו אי-אפשר למסור אותו במילים.  צ'ואנג-טסה, קולות האדמה.
ללא ספק – זו התרחשות שיש בה קסם מיוחד.
לקראת ימי הקיץ הבאים, רציתי לשתף אתכם בחלק מהדף האחרון של הספר, סוף מסע שהוא תחילתו של דבר-מה חדש שטרם יתגלם. הנה מספר רעיונות שכתובים שם:

בעקבות המשימות - אל המקום שהרוח נוכחת
1. העבודה בסדנת הכתיבה המתוארת בספר שואפת לעורר חשיבה על הטקסט, על כתיבתו ועל קריאתו מנקודות ראות שונות, מתנגדות או לא-תואמות, צורמות.
2. הרעיון המרכזי הוא לאפשר חשיפה אינטנסיבית לטקסטים כ"מקום מפגש" של פרקטיקות ושל פרספקטיבות, של כוחות, תשוקות וויתורים. משימות הכתיבה הלא-שגרתיות והקריאה החקרנית מאפשרות חשיפה זו. כך, המשתתפים לומדים לראות בדף הכתוב "שכבות של סימנים": דלת כניסה לעולם הכתוב ולעושרו הרב-קולי (הפוליפוני).
3. הטקסט הוא רב-שכבתי; הוא עשוי אריגים וקולות, אמירות נועזות והדים מן העבר,

הערות על הכתיבה האקדמית

אתם מכירים טקסטים המתחפשים לטקסטים אחרים? אני אוהבת במיוחד את הסיפורים של חורחה לואיס בורחס המתחפשים למסות על ספרות או על פילוסופיה, של אוּמברטו אקו, של מישל וולבק. משעשע וגם מטריד. התחפושת, או החיקוי, מאירים את התפר הדק שבין מציאות ובדיון ומתקיימים בתוכו. הם גם מצביעים על כך שסגנון מדעי-רציני-מוסכם ניתן לחיקוי והעתקה, ללא קשר לתכן עצמו ולחשיבותו. משהו בסגנון מוליך אותנו שולל.
אתחיל בווידוי: אני חשה אי-נחת ביחס למה שנהוג לקרוא "כתיבה של מאמר אקדמי". יש בסגנון כתיבה זה משהו שמקומם אותי. איך ומדוע נוצרה תחושה זו?
בשנה האחרונה קראתי הרבה טקסטים בעלי אופי עיוני ומחקרי העוסקים בפסיכולוגיה ובטיפול רגשי, טקסטים המתארים את נפש האדם ואת מצוקותיו,

ספר טוב לא נגמר - הוא מתקיים בנו


קראתי פעם שטקסט טוב לא נגמר לעולם – הוא הופך לחלק מאתנו. יש משהו נכון בקביעה זו, ספרים מלווים אותנו במהלך חיינו.

איך זה יכול להיות? איך קריאה כזאת אפשרית? כיצד קורה שדבר כתוב שמונח מולי, הופך למעין "אובייקט פנימי" שאני נושאת עמי באשר אלך, לחלק ממה שאני מתייחסת אליו כ"אני"? איך קורה שהטקסט שמישהו כתב ואני קוראת, "נכנס" לתוכי ומהוה חלק ממני?
האם גם אתם, הקוראים, תוהים לפעמים על קסם זה? יש אכן קסם שברירי ומיוחד במצב האינטימי שבו אנחנו שקועים בקריאה. לפעמים, מתוך השתהות, הערצה, הסכמה, פירוק והרכבה, או פשוט "נפילה" לתודעה מעורפלת; לפעמים, מתוך ניהול דיאלוג כועס ומתריס, או מתוך יחס מלגלג. אין זה סוד שהקריאה מתנהלת בכמעין משחק, בתפר הדק שבין עולם המציאות לבין עולם הדמיון,

תהליך הכתיבה כתהליך של גילוי הסובייקט


בימים טרופים של קיץ זה, שבמהלכם אנשים שוכחים מהו צלם האדם המפעפע בתוכם ובאחרים, ושוכחים עוד יותר שהם-הם פרי המעשים שלהם ושל החלטותיהם כיצד לבטא את מהותם במעשים ובדיבור; בימים של שכחה ובלבול עמוק ביחס לכך שלהיות אדם הנה "עבודה מתמשכת" ולא פרי המזל או תוצר לוואי של "התקיימות", בימים של אבל וכאב על כך שרוח החיים מאבדת מקדושתה ומהמסתורין שבה, חשבתי לשתף אתכם, קוראים יקרים, בדברים אחדים שכתבתי על תהליך הגילוי של הסובייקט שבמהלך הכתיבה. ולא רק לכתיבה כוונתי – כל פעולה שאדם משוקע בה כדי להצמיח את הרוח השוכנת בתוכו, יכולה להפוך לפעולה מעין זו. כל מעשה הנעשה מתוך התמסרות ורגש אוהב, יכול לאפשר התגלות ותיקון.
כשתקראו – אתם מוזמנים להחליף "לכתוב" בכל פועל שתתאים לכם:

מהי ייחודיות הכותב? מה או מי כותב את הטקסט הנפרש על הדף? בהתייחס לאיזה שותף נעלם מפיק הכותב את קולו הייחודי ואת משמעות הכתוב? קשה לענות על שאלות אלו באופן פסקני וסופי. ובכל זאת, נראה שהכתיבה מאפשרת יצירת זיקה ממשית בין ה"אני", כפי שהוא מצטייר בעיני הכותב - "אני" משוקע במערכת סימבולית, ובין "אחר פנימי", זר ואינטימי בו-בזמן - מרחב נפשי שבו נשמרת האחרוּת הייחודית הלא-צפויה בהופעותיה של הכותב, אחרות  חיצונית כביכול.
אולי אפשר לזהות זרות זו עם הלא-מודע של פרויד, אולי מדובר באפיקים הטרום-מילוליים של הפרט. אולי זוהי הזרות או הפיצול אשר הכּניסה לתרבות

מצפן פנימי לארגון סדנאות כתיבה


בתקופה זו של השנה, כאשר עוצרים ועושים סיכומים, אני מוצאת את עצמי חושבת על הקסם שמאפשר לסדנה או למפגש לימודי להתקיים, להניע, להשאיר סימן על לוח הלב. מה בדיוק קורה?  איך הדבר אפשרי? מהו מרחב המפגש שנרקם בין המנחה לבין המשתתפים? אין לי תשובות מבוססות לשאלות אלו – רק רסיסים של תובנות ושל תחושות.
ולמרות הספקות וחוסר הדיוק – אין לי ספק שאני נמצאת במרחב בו ניתן לשחק, להמציא, לברוא. מתחם הדמדומים שעליו אני מדברת כאשר אני כותבת על קריאה: לשקוע, לזרום, להיות מוכן ללכת לאיבוד ולא להבין. אפשר לדמיין, וגם להעז לתת לאחר שבנו לבצבץ ולהראות את עצמו...אפשר להיות מבולבל.
מדובר במרחב בו אני סומכת על היכולות של האחרים לשחק אתי ולאפשר לעצמם לדמיין וליצור. עם הזמן למדתי להביא מרחב זה אתי לכמעט כל מקום פיזי בו אהיה. לאמתו של דבר, לפעמים קסם זה לא עובד: משהו בקשר או באנרגיה שבאוויר,

ההגדה – הזמנה לקריאה מתחדשת


כשמגיעה עונה זו, אני מוצאת את עצמי חושבת על הדרך שבה ארצה לקרוא את ההגדה. קריאתה אף פעם אינה מובנת מאליה. מבחינתי הקריאה הינה הזמנה להפוך את הטקסט הישן, לכלי שמאפשר לתת ביטוי לסיפור פנימי ואישי. האמנם?
ובכן, כמו שקורה גם במסורות אחרות ניתן להוסיף עומק ומשמעות לחיפושים ולהתלבטויות עכשוויים על ידיי "כתיבה מחדש" של טקסטים עתיקים, על ידי מילוי השלד שהכתוב מציג. המרשם ידוע ומוכח: קריאה חוזרת וחקרנית של טקסט עתיק מאפשרת להעמיד אותו באור מתחדש. מה נגלה בקריאה זו? טקסט עשוי טלאים: סיפורים, מדרשים, פיוטים, ברכות וטקסים שחוברו יחדיו. הם מזמינים אותנו לקחת עמדה פעילה: אפשר לשלול אותם באופן גורף, ואפשר לזהות בהם אתגר פרשני של קריאה. התייחסות המשתנה לפי הזמן, המקום ומצב הרוח.
בזכות הקריאה - ניתן להפוך שעטנז זה של שפות ומנהגים, לכלי הנושא אמירה אוניברסלית ואישית כאחת. סיפור ההגדה הוא סיפור על יציאת מצרים. סיפור ארכיטיפי שפונה לרבים - יציאה מעבדות לחירות. ההגדה היא מעשה פרשני רב היקף אשר במרכזו סיפור מקראי ומערכת טקסים שנקשרו בו. כפי שאני רואה כעת, זוהי יציאה מתמשכת לחופש שבטוויית משמעות בעולם ובכתוב. וכמו בהגדה החוזרת על עצמה בכל שנה,  היציאה אל החופש היא מעשה מתמשך שאינו נגמר. ההגדה יכולה להפיח השראה: איך לקרוא את הגדה הפעם? איך לתת לה לומר דבר-מה היום?

קריאה – כתיבה – קריאה: מעגל העונות

הקריאה והכתיבה שזורות זו בזו. במהלך סדנאות כתיבה, הן משפיעות אחת על השנייה. הכותבים קוראים את עצמם, גם בזמן הכתיבה עצמו וגם לאחריו. הם קוראים את הטקסטים של השותפים למסע ויצירות שונות שמובאות למרחב הסדנה לשיחה ולמידה. הכותבים מבצעים גם שלל פעולות הנראות או הנדמות כקשורות ל"עשיית כתיבה": חושבים, משרבטים, שוקעים בזיכרונות או בזיהוי תחושה חמקמקה, ממלמלים, בוהים, קוראים ומתקנים, ושוב כותבים, ושוב מתקנים. ויחד עם כתיבה זו, הם גם "כותבים" מחדש את הטקסטים שהם קוראים, על ידי מילוי השלד שהכתוב מציג, על ידי קפיצה אמיצה על פני התהום שבין מילה למילה. ההחלטה להציג בדרך זו שתי פעולות אשר המערכת הבית-ספרית נוטה ללמד כתופעות נפרדות, קשורה לעובדה שאני רואה אותן כשני צדדים לתהליך סֶמיוטי אחד. אפשר להפריד אותם למען נוחיות הדיון; אך אפשר גם לא. לצרכי הסדנה והדיון בה, מועדפת בעיני האפשרות לעדן את החושים ולהיות ער למעברים ביניהם: מעגל העונות המתחלפות בין קריאה לכתיבה לקריאה ו...

סדנת כתיבה – תנועה בעקבות שאלות

לפני קצת יותר מחודש, חזרתי מבואנוס איירס, שם הדרכתי מספר סדנאות כתיבה. התרגשות גדולה לוותה אותי בתהליך ההכנה לקראת הנסיעה, גם במהלך המפגשים אך במיוחד אחריהם. מה הסיבה? משהו ייחודי וחד פעמי קרה: ראיתי את כוחה של השפה לנער ולטלטל אנשים בקבוצה גדולה. הייתה לי הזכות להציע אפשרויות כתיבה שפתחו דלתות ליצירתיות, לספק, לסקרנות: ליכולת לכתוב. הדרכתי סדנאות דומות לאלו שאני מנחה בארץ. יחד עם זאת, נראה שלגודל הקבוצה הייתה השפעה על עוצמת התגובה ועל ההדים שהיא עוררה. ובכל זאת, תהליך הכתיבה הצליח לייצר אינטימיות: אנשים כתבו, קראו, צחקו והעלו רעיונות ביחד; אנשים שיתפו זיכרונות, פחדים, חלומות. אנשים זזו ממקומם המוכר.
מה גרם להופעת תנועה רגשית והכרתית זו? מה אפשר את המבט המרענן והמעז? מדוע אנשים הצליחו לנוע מהמרחב המוכר? בכלל לא מובן מאליו. אין לי תשובה אחת – יש לי שאלות רבות. ועכשיו ארצה לחלוק אתכם את שני סוגי השאלות בהן אני עושה שימוש. אלו שאלות רחבות היקף שנפרטות למספר רב של שאלות ספציפיות. סוג אחד הוא שאלה ממקדת ומתכנסת. השני הינו שאלה מסתעפת ומתרחבת. הסוג האחד רוצה יותר פרטים, יותר דיוק, לרדת לתכל'ס כדי להבין וליישם. השני רוצה לדמיין, לחשוב רחוק, לזהות אפשרויות, לעוף אל מה טרם נודע.
שאלות אלו יכולות להפוך לכלי שימושי לא רק בדיון בכתיבה ובאופני קריאה. הן גם יכולות להיות יעילות בזמנים של התלבטות והתבוננות,

סדנת כתיבה במרחב הווירטואלי


הסיפור התחיל בפברואר. התבקשתי להעביר סדנת כתיבה באתר ווירטואלי. הוא הסתיים לפני שבוע ואני עדיין לא יודעת כיצד להעריך את אשר קרה. על-כן אני כותבת, כדי להכניס קצת סדר למחשבות שלי.
בהתחלה חשבתי שזה בלתי אפשרי. סדנת כתיבה באתר ווירטואלי! קורס אקדמי. ועוד לשלב בהדרכה את מושג ההכלה ויישומו בעבודה בקבוצה. האם זה אפשרי? איך ניתן להגיב רגשית לצג המחשב? איך אפשר לפתח דיאלוג? מה קורה עם הנוכחות הפיזית במפגש, עם המבטים והמחוות, עם טון הקול והבעות פנים? אין לי תשובות לשאלות אלו ולרבות אחרות שצצו בעקבות כניסתי לסיפור כדמות הסוללת את דרכה תוך עשייה – כלומר, תוך כתיבה: כתיבת הנחיות, התכתבות עם הסטודנטים והנעתם לכתיבה. מן ההתחלה החלטתי לכתוב בטון דיבורי, בלי לצמצם וללטש ולהיעזר בשפה "אקדמית" וחסכנית. בעזרת דימויים, רצף של דוגמאות, שילוב שאלות, פנייה ישירה לקהל שנמצא שם, במקום אחר... החלטתי לדבר בעזרת כתיבה אל סטודנטים הלא נראים אך הנוכחים בשיעור. מוזר, כי לפתע כל מיני דברים שאני יכולה לומר בקול, נשמעים לי

מסע אל גילוי כוחות היצירה


ראיתי לפני כשבועיים את הסרט Frozen, עיבוד לסיפור "מלכת השלג" של אנדרסן. נכון: זה עיבוד חופשי מאוד, עובדה שהביאה אותי לקרוא את הסיפור מחדש. שאלתי את עצמי מה חשב הנס כריסטיאן אנדרסן כאשר כתב את הסיפור המוזר והפנטסטי על מלכת השלג, הילד קאי והילדה האמיצה גרדה? מה הטריד את לבו? העצב המשוך על הטקסט, עצב עמוק שכל קוראי אנדרסן מכירים מטקסטים אחרים, מצטייר פה גם ככוח מפתה ומזמין, כוח שקשה לסרב לו. כמו בכל סיפור טוב – גם סיפור ילדים זה מציג לפנינו מספר דרכים לקרוא את העולם המורכב שהוא מעצב. לא משנה אלו הם הכוחות המושכים את קאי אל מלכת השלג (רוע, מיניות, דיכאון, אפיסת כוחות, ביטול עצמי, כמיה למשהו אחר...), הבולט הוא שכוחות אלו שוכנים בנפש והם עוצמתיים, תובעניים ומפתים את הגיבור להתמסר להם. האם יש פשרות אפשריות? איך לומדים לחיות עם הכוחות הסותרים הפוקדים את העולם? נדמה לי שרכיבים אלו הועברו לגרסה של אולפני דיסני, גם כאשר העלילה מתרחקת מהמקור ומציגה גיבורים בעלי תודעה עכשווית.
הסרט Frozen הוא יצירת אנימציה עם מוזיקה נהדרת. הסרט מספר את הסיפור של אנה, היוצאת למסע כדי להפשיר את הממלכה, לאחר שאחותה אֶלסה, מלכת השלג, כיסתה אותה בשלגים. בזמן שצפיתי בסרט, וגם לאחריו, לא יכולתי שלא לחשוב על

שאלות שימושיות

צפרדי וקרפד יום יום.
סיפר וציר: ארנולד לובל (אדם, 1982)
מה כדאי לשאול כאשר 
אנחנו נפגשים עם ספר?
לפני כמה שנים הייתי בתערוכה נהדרת על עבודתו של מרסל דושאן (Marcel Duchamp). התערוכה הייתה בבואנוס איירס. האוצרת פיזרה על רצפת האולמות פיסות נייר ועליהן שאלות, שנועדו לעודד את הבאים לשאול את עצמם שאלות על אמנות, מציאות, מקריות ומשחק; כך התאפשר המצאת סוג של מבט אלכסוני על העולם, שמתאים לעבודתו של דושאן.
ברוח הדברים שראיתי שם – ניסחתי שאלות המתייחסות לאמנות הקריאה. אני מזמינה אתכם להשתעשע איתן ולהעיף מבט אחר על מושגי קריאה ועל הנזילות שבין משחק ומציאות. מה המפגש עם העולם הכתוב עושה לנו? 
אתם מוזמנים להתייחס לשאלות, לענות על אחת מהן או יותר, כאשר אתם חושבים על ספר אהוב או מסקרן, על ספר שלא סיימתם או על ספר מטריד ומעורר שאלות...נסו לפתח רעיון, לתת לדמיון להוביל אתכם...יש מקום למטה כדי להגיב ולשלב את ההצעות שלכם. אולי מתישהו שאלות אלו יהיו גם חלק משיעורי ספרות??

מהו הספר הזה שמונח לפניכם (ווירטואלי או ממשי)? מהי המציאות לה הוא נותן ביטוי? הוא – נותן ביטוי? כתבו כל מילה שעולה על דעתכם כדי להביע את הרעיון.
מה ניתן לשער שיקרה תוך קריאת טקסט זה?
מה הקשר בין לקרוא, ללמוד, לחשוב, להיות במציאות, לברוח ממנה, להתנסות, לשחק?

דלת כניסה לזיכרון

במהלך הדרכה של סדנת כתיבה, הצעתי משימה המעוררת את המודעות לחושים, ובמיוחד לחוש המישוש: לגעת בדברים, לתפוש את חפציותם. ובמקרה הזה – היו בסדנה מוטות עץ בצבעים שונים, חלקים, מחוספסים, מגולפים: שאריות של מסגרות לתמונות. המישוש יכול להיות מעין דלת כניסה לעולם האסוציאציות, הזיכרונות, ההשלכות, הסמלים האישיים. מפגש ייחודי בין מרחב לזמן. המשימה לקחה את הכותבות למחוזות שונים: סיפורים סופרו ואופקים נפתחו אל המרחב הפנימי.
איך המגע והרגש מועברים לשפה? איך זה עובד? מה בתיאור כתוב מצליח לעורר את החושים של הקוראים?

בניסיון לחדד את ההתבוננות בתופעה זו ובשאלות אלו, הבאתי לקריאה קטעים מספר אהוב עלי, הדוח של ברודק, מאת פיליפ קלודל. זהו ספר מרתק ומרגש, בו נעשו בחירות ספרותיות ייחודיות שהצליחו לתת לו עומק, אוניברסליות ופיוטיות עדינה.
הספר מוצג כדוח שברודק כותב כדי לזכות את אנשי הכפר מהרצח בו רובם היו מעורבים. ברודק הוא בו-זמנית משכיל, רגיש ויודע לכתוב; אך ברודק הוא גם שונה, מרוחק, לא מעורב במה שקורה סביבו ומוכן להתנהג כלא-אדם כדי לשרוד. עלילת הספר משבצת יחדיו מספר סיפורים. האמביוולנטיות של ברודק כמספר וכעד שזורה לאורך כל הטקסט. הצירוף שקלודל עושה בנקודת הראות של ברודק על האירועים, יחד עם רצונו לצרף עדויות המעניקים "אמיתות" לדבריו - הוא רכיב התורם למורכבותו של הטקסט, ולמתח בין התבוננות, תיעוד והתרגשות.

הקוראים מוזמנים להפעיל את היכולת לזהות פרטי עלילה מוכרים ביותר (עולם השואה והאסירים, הכיבוש הנאצי, מחנות הריכוז וההשפלות, היחס החששני והאלים כלפי "האחר" - הכול, מרומז ומוזכר באופן לא מפורש); הקוראים גם מוזמנים להפעיל את הממד האלגורי הפועל בספר ונותן לו את היכולת לדבר על כאן ועכשיו - הכול יכול להיהפך לסמלי, גם ברמת הדמויים והדמויות, וגם ברמת העלילה הרחבה.
הספר מזמין לדעתי קריאה שמצד אחד עוקבת אחרי העלילה והשלמת הפרטים, ומצד שני, מייצרת בקוראים התחושה שמדברים על משהו נוסף, שהעולם הבדיוני לא מסתיים בין דפי הספר בלבד, שלאמירה יש הדים מעבר לטקסט עצמו. זהו כוחו של הרומן - לחרוג אל מעבר לעולם המסופר ולהדהד בתודעתנו ובמציאות הסובבת אותנו. הרי "אחרים" נוכחו במשך כל השבוע בחדשות, וגם היו נוכחים בפרשת השבוע, בפרשה הראשונה של ספר שמות.

המעשה הפרשני כעמדה אתית

מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות.
איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד?

לקראת פליאה

לקראת השנה החדשה, הייתי רוצה לחלוק אתכם שלוש שאלות מועילות שיכולות לרענן את היחס שלכם לכמעט כל טקסט שתקראו. ואם תרחיבו את השימוש בשאלות אלו מעבר לתחום הקריאה – תראו שיש בידכם כלי יעיל להרחבת נקודת הראות שלכם ביחס לתופעות רבות ומגוונות בעולם זה בו אנו חיים. הרחבת  המפות המנטליות שלנו, הגמשת דרכינו לראות את העולם, התפנות לנוכחות הקיים  - אלו מסלולים המלמדים את יכולת הפליאה. ופליאה מהולה בשמחה נראות לי איכויות הולמות את הימים העומדים להיפתח לפנינו.
אך לפני השאלות עצמן – אני רוצה לספר לכם שבתקופת בית הספר, המצאתי לי שיטה כדי להתגבר על נושאים שהיו משעממים או מרגיזים במיוחד: הבאתי את עצמי לראות צד הומוריסטי במצב, או שדמיינתי סיפורים שהדגישו צד יוצא דופן או נסתר לעין שבתופעה. כך, אירועים היסטוריים, נאומים מנופחים או מנומנמים בטקסים ממלכתיים וחוקים לגבי מה "מקובל" לעשות, קיבלו טיפול מרגיע, מסקרן ומשחרר. באמצעים אלו - דבר מפתיע יכול להתגלות בכל פינה. לא ידעתי אז שמבט מעין זה יהפוך להרגל.

משימת כתיבה כמסע אישי

לפני שנים רבות מאוד, קראתי את הספר של גו'זף קמפבל ((Joseph Campbell הגיבור בעל אלף הפנים (1949). קראתי אותו בספרדית, בכריכה רכה. קניתי אותו יחד עם כל הביבליוגרפיה של קורס שלא הספקתי לסיים כשבאתי לארץ, וקראתי אותו בקיץ הראשון על הר הצופים. הוא שאב אותי לבין דפיו והשאיר עלי רושם עתיר עצמה שלא דהה עם השנים. הוא הזכיר לי קצת את ולדימיר פרופ (Propp Vladimir), החוקר הסטרוקטורליסטי שזיהה את מרכיביה הבסיסיים של עלילת הגיבור במעשייה הרוסית (1928). קראתי את הספר של קמפבל לאט, בהנאה, בהתמסרות. על אף שמדובר בספר עיוני המאגד ידע רב על סיפורים ומיתוסים בתרבויות שונות, וגם תובנות מעמיקות באשר למבנה הכמעט אוניברסלי של עלילותיו – אני חוויתי את קריאת הספר כמסע אישי.
ראיתי את עצמי כאחד הגיבורים בספר, מחליפה אישיויות בהתאם למאפיינים של כל גיבור, יוצרת הקבלות בין חיי ותכניותיי לבין המתואר בספר. הגיבור יוצא לדרך כדי לגלות "משהו" ולחזור למקום מוצאו כשהוא "אחר", הוא עובר טרנספורמציה והופך להיות זה שמעבר ליכולותיו ההתחלתיות.

סדנת כתיבה - התמסרות לתנועה



יש משימת כתיבה אחת שאתה אני נוהגת לפתוח כמעט כל סדנת כתיבה שאני מדריכה. אני קוראת לה "הכתבה", והיא מזמינה את המשתתפים לכתוב סיפור תוך שימוש במילים שאני מכתיבה בזמן המצאת הסיפור. נשמע מסובך? קצת. המצב מחייב לכתוב מהר, מהר מאוד. לחבר מילים, משפטים...חוטים הולכים ונשזרים, להתמסר לקצב ההכתבה ולמה שעולה ונחשף באמצעותה.
מפתיע אותי תמיד איך המשימה החוזרת על עצמה במבנה שלה, יכולה לרגש אותי כל פעם מחדש ולעורר סקרנות לגבי מה ייצא הפעם הזאת, מה המשתתפים יעלו על הדפים. איך מבנה מוכר ושגרתי ו"משומש" יכול לכלול בתוכו את האפשרות לשינוי ולפליאה? איך זה קורה כל פעם מחדש?
בעיניי, יש קסם מיוחד באופן המפתיע שמילים מצליחות לעורר אסוציאציות, לפתוח את הערוץ החושי, להשתרג מסביב למילים אחרות ולייצר מרחב רגשי - מרחב שבו לשפה יש נוכחות גופנית ממש, וכל אחד יכול לומר "אני" בדרכים שונות וייחודיות, בעזרת אותן המילים שאני מכתיבה. האסוציאציות מתפתחות בזכות הדינמיקה שבין הדומה לשונה, כפי שהיטיב לתאר דלז' (Gilles Deleuze), בין מה שמוכר מקודם, ידוע ומרגיע לבין מה שמערער את האיזון, כי הוא חדש ואחר ומצריך התאמה וסדר כדי שיהפוך למשמעותי. וזה מה שקורה בזמן הכתיבה – משהו משמעותי מתחיל להיאמר, דרכנו ובזכותנו. משהו שלא ידענו עליו קודם, רגע לפני הכתיבה. זו אחת הסיבות שהופכת את הכתיבה – להרפתקה.

על הקריאה - חוויה על במת הדמיון


אולי זה קורה גם לכם: לי יש מספר דרכים לקרוא טקסטים. לא פעם, אני תופשת את עצמי מקשיבה לקול פנימי שאומר לי "קראי יותר מהר – כך  לא תגמרי אף פעם", או "תפסיקי לבהות בשורות", או אפילו "חפשי אחורה, יש משהו שפספסת!" אני ידועה כקוראת אטית במיוחד אבל אני יודעת גם להחליט מתי לקרוא מהר מאוד, תוך זיהוי המושגים החשובים בלבד. קריאה מהירה לא באה לי בטבעיות, ואני צריכה להזכיר לעצמי פעם אחר פעם שקבעתי לעצמי לסיים לקרוא עד שעה מסוימת: זו מעין תחרות עם עצמי. אתם מכירים מצבים כאלו? מדובר בסוג של פיצול: זהו "תפקיד" שאנחנו מחליטים כיצד למלא אותו.
כאשר אני אומרת שלהיות קורא  זה בעצם למלא תפקיד של קורא, אני מתכוונת לגמישות זו - היכולת לווסת, לכוון ולכייל (calibration) את תהליך הקריאה שלנו בהתאם לנסיבות. עצרו לרגע וחשבו – איך אתם מווסתים את הקריאה שלכם? איך אתם "תופשים" את עצמכם קוראים בזמן הקריאה ומזהים חוט של רעיון שכדאי ללכת בעקבותיו? 

על הקריאה: רגשות, פערים ודרכי הפיתוי של הטקסט


קראתי את סטונר (יצא לאור לראשונה ב-1965, ושוב ב-2003) לפני מספר חודשים, ומאז – אני רוצה לכתוב עליו כדרך לברר לעצמי מדוע הספר הילך עלי רושם כזה. וזאת -  למרות שבזמן הקריאה הרגשתי מעין "סערה פנימית" לתיאור עולמו של סטונר והבחירות שלו. במה טמון כוחו של הספר? אולי בתיאור הראליסטי ובשפה הישירה? אולי באיפוק המספר ובחמלה שהוא מגלה כלפי הדמויות? ויכול להיות שהטון המינורי הוא זה שמעצים את חוויית הקריאה? איני יודעת בבטחה.
שאלות אלו הן מורכבות, כי הן שואלות דבר-מה על כוחה של החוויה האסתטית, על משהו שלא קשור לאיכויות "הנפשיות" של הדמות או לטיב האירועים שבהם היא מעורבת. זה משהו אחר, חמקמק, עצמתי, מעורר רעד רגשי: נדמה לי שזה משהו קשור לאופן שהטקסט "מפתה" (בשפתו של רולאן בארת) את הקוראים להיכנס אל בין שורותיו ולהשתכן בעולם המיוצג: להיות "אחר" ולחוות "אחרוּת" זו בעזרת ניסיון אישי.   

דימיון הקוראים במפגש עם הטקסט

Cinderella sitting in the cinders, by Edmund Dulacלא מזמן לימדתי מחדש את המעשייה סינדרלה. מעניין היה לקרוא שוב את מגוון הפרשנויות: תהליך התבגרותה של הגיבורה, סיפור על קינאת אחים או על הדרך להשיג אינדיבידואליזציה ועיצוב זהות עצמית, וגם סיפור-מסע רוחני שמביא להתמרת ה"אני" או ביטוי לתפישות פטריארכליות על נשים. התלאות שעל הגיבורה לעבור בעלילת הסיפור יכולות להיות תוצאה של הרוע של אחיותיה ואימא החורגת, אך גם לעונשים שהגיבורה מקבלת בגלל אשמה כלשהי. ולהבדיל, העבודות שעליה לבצע יכולות להיות חלק ממסע של התפכחות, צמיחה והִטהרוּת לקראת השלב שבו תוכל לצאת לאור ולהיות מוכרת כבעלת ערך עצמי. כל קריאה, כמובן, נשענת באופן אחר על זיהוי רכיבים בעלי משמעות בעלילה ובפרשנות שונה של רכיבים אלו והשלכתם הסימבולית על מהות המעשייה בכללותה. מה הדבר הראשון שעולה בדמיונכם בעקבות קריאת סינדרלה?

על הקריאה – מפגש בין תודעות


באחד הקורסים שלי, הסטודנטיות מתבקשות להציע לכיתה הלומדת טקסט והתייחסות אליו,  כדרך לפתוח את הבוקר. זוהי פעילות מרעננת, שמכניסה לשיעור "קולות" אחרים ונותנת להם מקום במרחב הכיתה. פעילות זו מעוררת הדים בין משתתפי הקורס. גם אותי היא לוקחת לכל מיני אפיקים מחשבתיים. בשיעור האחרון, סטודנטית השמיעה את השיר אנא אלי  בקולה של הזמרת שולי נתן. היא קשרה את מילות הטקסט עם הסיפור המקראי על יוסף ואחיו, ובמיוחד עם רגע הווידוי של יוסף, כאשר הוא מספר, מפרספקטיבה חדשה, על מסלול חייו: לא מכירתו על ידי אחיו לעבד היא האירוע העומד במרכז הסיפור, כי-אם השליחות שיוסף ממלא, כפי שכתוב בספר בראשית "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם [...] ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (בראשית מה', ה'- ח'). כול מה שקרה במסגרת המשפחתית, לא היה אלא כדי לאפשר לו להגיע למצרים כדי להציל את משפחתו מהרעב בארץ כנען. בעיני הסטודנטית, יוסף ראה את עצמו ככלי לשליחות אלוהית, הוא עיצב מחדש את מסלול חייו, והשיר אכן הדהד ואף חיזק את הטקסט העתיק ואת הפרשנות החז"לית . מעשה פשוט ובו בזמן, יוצא דופן: להסתכל על החיים שלנו באופן המדגיש את משמעותם הייחודית, הלא מובנת מאליה. וגם - לתת לטקסט להאיר טקסט אחר, לאפשר לעצמנו להיזכר, לקשור בין ההדהודים שהכתוב מעורר. היכולת לצאת מעצמך ולראות מזווית ראיה אחרת את המתרחש היא אכן תכונה יקרת-ערך,

הקריאה כתהליך מרפא


קראתם את הסיפור שאינו נגמר, של מיכאל אנדה? במרכז הסיפור יש ילד, סבַסטיאן, שאימו מתה ושלא מקובל במיוחד על בני גילו. בתחילת הרומן הוא גונב ספר אשר על כריכתו שני נחשים הנושכים אחד את זנב חברו. סבַסטיאן שוקע בקריאת הרפתקאות בעליית הגג המאובקת של בית הספר, שם הוא התחבא לאחר שאיחר לשיעור. העלילה מפתחת שני סיפורים במקביל, האחד הוא הקריאה של ספר זה, שהנו הסיפור שאינו נגמר, והשני הוא המסע להצלת ארץ פנטזיה מזרועות האבדון. סבסטיאן שוקע בקריאה עד כדי כך שהוא נשאב לעולמו של הספר והופך לגיבור ההרפתקאות בארץ פנטזיה, לצדם של אטראיו, הדרקון הלבן והנסיכה הילדותית. שני הסיפורים שזורים זה בזה, וכך הם נותנים ביטוי לתהליך הנפשי שפעולת הקריאה מזמנת עבור הקוראים...

הקריאה כמסע - דיאלוג בין טקסטים

רק כאשר סיימתי לקרוא את הספר רכבת לילה לליסבון, מאת פסקל מרסיה, הרגשתי עד כמה הוא השאיר עלי רושם חזק. מצד אחד, הוא ממציא מחדש את ספרי המסע עליהם הוא נבנה: הגיבור יוצא לדרך, עוזב את הכול מאחוריו, ויוצר לעצמו זהות חדשה שאנחנו, הקוראים, עדים לה בפליאה. מצד שני, הוא משלב הגות פילוסופית בחייהן של הדמויות. והדמויות – הן המשוות את העצמן לדמויות אחרות בספר או ביצירות ספרות המוזכרות לאורך העלילה.
גרגוריוס, הדמות הראשית, קונה ספרים, מקבל ספרים, מוצא אותם וגם מחפש אותם.

על ההשראה - הזמנה לכתיבה


לא צריך להמתין להופעת ההשראה כדי לכתוב; ניתן לכתוב כדי לזמן את חוויית ההשראה וכדי להתעורר אל מסע השינוי. כתיבה היא הזמנה לעצירה, להתבוננות, להחלטה. כתיבה היא אחת האפשרויות לתת לרגעי השראה לגעת ביום-יום שלנו – זהו מגע מחדש, הנותן למילים של עצמנו את הכבוד להפעיל את מנגנון ההשראה. 
כל אחת ואחד מאתנו מתעורר לשינוי בדרכים אחרות. חשוב בעיני לזהות את אותם תחומים המעוררים בכם, הקוראים, השראה, ואז להשקיע בהם. כפי שכתבתי ברשומה אחרת – ההשראה פועלת כמו קסם, ויש לה כוח, אך הצופן הוא אישי ואף אחד חוץ מכם יוכל לגלות אותו. אחר כך, תבוא העבודה שההשראה מזמינה, והאתגר לשמר את הקסם ואת הפליאה. בעיני – תמונה זו נותנת ביטוי לאור המיוחד שההשראה חושפת:
כוח ההשראה יכול להוביל להעזה הנדרשת כדי לשנות ולהשתנות. השראה נחוצה כדי ללכת אחרי האמת מבלי לוותר, השראה נחוצה גם כדי להתמיד, לחפש, להתמסר, להמתין, לבדוק מחדש, ללכת לאיבוד...

על הקריאה - הז'אנר כמסגרת


איך אנחנו ממסגרים את הסובב אותנו? קרה לכם פעם שהייתם בסרט ולא יכולתם להחליט מהי המסגרת המתאימה להתבונן בו? האם זהו סרט על אהבה רומנטית או מדובר בביקורת על הבורגנות ועל דרכי החינוך, או אולי זוהי אגדה מודרנית? האם זהו סרט בלשי או סרט פסיכולוגי או אולי מדע בדיוני? סרטים כמו ממלכת אור הירח של אנדרסון או הציפורים, מאת היצקוק, מזמינים אותנו לשאול שאלות מעין אלו. 
האם הייתם פעם באירוע שבמהלכו החלטתם לעמוד בצד ולהסתכל על החוקים המנהלים את ההתרחשות? או אולי קרה לכם שהתחלתם שיחה מקצועית עם עמית אך לפתע גיליתם שבעצם גלשתם לעניינים רגשיים או לרכילות או להטפה מוסרית? התבלטויות אלו ורבות אחרות נותנות ביטוי לקיום של מסגרות מנטאליות מוסכמות שבעזרתן אנחנו מתמצאים במציאות. מסגרות אלו מכוונות אותנו כדי לבנות את המשמעות של מסרים מסוגים שונים. מסגרות אלו הן מצד אחד מופשטות ומציינות באופן כללי את המאפיינים של המסגרת. כך, שיחה בין חברים ושיעור פרונטאלי הם דרכים שונות לדבר ומייצגות "סוגות" או ז'אנרים שונים; גם רומן, כתבה בעיתון ומאמר אקדמי הם דרכים שונות לכתוב, והם נערכים לפי כללים ומוסכמות שונים. נכון הדבר שאפשר "לשחק" עם הגבולות והחוקים...

הזמנה לקריאה: דיאלוג בין טקסטים

כשקראתי את הפרק האחרון של בֵית גדול, של ניקול קראוס, הרגשתי שאת הרעיון המתואר שם, קראתי כבר במקום אחר. זיהיתי מהו מוכר, הד של קריאה מן העבר. הרגשתי שאת הרעיון שמה שכתוב בספר יכול להיות תחליף למציאות, להיות "במקומה", ושבעזרת מילים ניתן לבנות משהו אחר סביב המקום שנשאר ריק כאשר המבנה שמילא אותו נהרס והתפוגג - זהו רעיון שכבר קראתי מתישהו. 
לא לקח לי זמן רב להיזכר בסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס ( Jorge Luis Borges) והסיפור על המשורר שמתאר בכישרון רב ובדיוק מפליא את ארמון המלך, שכאשר "מועבר" לשיר, הוא נעלם ואיננו. גם שם הכתוב מחליף את המציאות ונותן לה משמעות חדשה. יש נוסחים שונים לסיפור הזה של בורחס, שהוא כתב בעקבות קולרידג' (Coleridge). המתח בין אומנות וחיים הוא מתח תדיר ביצירתם של סופרים רבים. האם גם על זה מדברת קראוס? האם היא מכירה את הסיפורים האלו? האם בית המקדש אצל קראוס מקביל לארמון אצל בורחס? האם יש קשר בין פעולתם של חכמי המשנה לבין פעולתם של משוררים ואמנים? מדוע אני קישרתי בין שני הטקסטים?...