הזמנה לקריאה

תהליך הקריאה הוא בעל קסם מיוחד שקשה לפצחו. גם לאחר מחקר רב, טרם התגבש ידע סופי לגבי "מה" ו"איך" אנו עושים כשאנו שקועים בקריאה.

הקריאה היא בעיני אמנות: היא זורמת במעין "אובדן", כאילו אינה יודעת את עצמה, ועם זאת היא שומרת על ערוּת הקורא. Flow קוראים לתופעה הזאת: מדובר במעין ניתוק מרוכז – ניתוק כביכול מהסביבה, יחד עם ריכוז גבוה ולא מאומץ וטשטוש תחושת "הגוף". תופעה זו מאפיינת את אלו שבתהליך יצירה או המצאה, אך היא גם אופיינית לקוראים, לילדים במהלך משחק, לרקדנים, לחולמים בהקיץ.

הקריאה חושפת בטקסט הנקרא את היותו מאגר של קולות אחרים, הדים של קריאוֹת, רשרוש של מילים שאולי נקראו....

הקריאה היא אף פעם לא מקשה אחת – היא מעשה טלאים המגלם בתוכו תהליך מורכב: מעשה הקריאה כתהליך הנפרש על פני הזמן.

הקריאה מפגישה בין קוראים בדרכים רבות: הטקסט הכתוב מתגלה כעשוי מרסיסים הטרוגניים, בחלקו מרכיבים חדשים ולא מוכרים, ובחלקו מפיסות טקסטים "שנקראו מכבר", כפי שרולאן בארת תיאר בשנת 1970. הזיכרון המצטבר של הקוראים והכותבים הוא המאפשר לנהל מעין "דיאלוג" בין טקסטים: טקסט משוחח עם טקסט אחר שנכתב לפניו, וכך מזמין את הקוראים להפליג בעקבות אסוציאציות ופרשנויות. טקסטים שקדמו לטקסט הנוכחי הם הבסיס לקיומו – גם אם הדרכים המובילים מאחד למשנהו הן עקלקלות ולא תמיד נגלות לעין. הטקסט משקף תמיד את שיח הרב-קולי שהיה בתחילתו (כפי שבאחטין תיאר קשרים אלו - 1978 Bakhtin, ).