דימיון הקוראים במפגש עם הטקסט

Cinderella sitting in the cinders, by Edmund Dulacלא מזמן לימדתי מחדש את המעשייה סינדרלה. מעניין היה לקרוא שוב את מגוון הפרשנויות: תהליך התבגרותה של הגיבורה, סיפור על קינאת אחים או על הדרך להשיג אינדיבידואליזציה ועיצוב זהות עצמית, וגם סיפור-מסע רוחני שמביא להתמרת ה"אני" או ביטוי לתפישות פטריארכליות על נשים. התלאות שעל הגיבורה לעבור בעלילת הסיפור יכולות להיות תוצאה של הרוע של אחיותיה ואימא החורגת, אך גם לעונשים שהגיבורה מקבלת בגלל אשמה כלשהי. ולהבדיל, העבודות שעליה לבצע יכולות להיות חלק ממסע של התפכחות, צמיחה והִטהרוּת לקראת השלב שבו תוכל לצאת לאור ולהיות מוכרת כבעלת ערך עצמי. כל קריאה, כמובן, נשענת באופן אחר על זיהוי רכיבים בעלי משמעות בעלילה ובפרשנות שונה של רכיבים אלו והשלכתם הסימבולית על מהות המעשייה בכללותה. מה הדבר הראשון שעולה בדמיונכם בעקבות קריאת סינדרלה?

כל קורא פעיל מזהה "תופעות בעלות ערך" בטקסט, ומקנה להן מיקום במערכת של הבנות ויצירת קשרים בין חלקי הטקסט. על מה,בעצם, מספרת עלילת סינדרלה? ועם מה אתם, הקוראים, מזדהים בזמן הקריאה? עם הסבל שלה? עם חוסר האונים והתמימות? עם העמדה הסבילה שהיא נוקטת, או דווקא הסבילות היא בעיניכם מראית-עין ומדובר במוכנות לפעולה ברגע המתאים? האם אנחנו "נהנים" מהעונשים של הרשעים בסוף הסיפור, או שמא אנחנו נהנים מהתקווה שהסיפור נוטע בנו: שלבסוף הצדק ינצח? מסרים ואידאולוגיות שונים ארוגים שתי וערב בטקסט עתיק זה שנוסחיו הראשונים במאה ה-9 לספירה, ואולי אפילו מוקדם יותר, אם נקבל את ההצעה שסיפור יוסף ואחיו הוא מעין "סיפור על סינדרלה גברי". ואמנם בסיפור המקראי ניתן לזהות בקלות רבים  מהמוטיבים שמופיעים גם בסיפור האירופאי (יחסים בין אחים, פריט ביגוד כאמצעי לזיהוי, ירידה לצורך עליה ועוד)

כאשר לימדתי את סינדרלה בפעם האחרונה, לא התמקדתי באפשרויות הקריאה שלפני הקוראים, כי אם במהותו של הטקסט המאפשר הבנות מגוונות וסותרות כאלו. איך אפשר להבין מסרים כל כך שונים מקריאת אותו טקסט? איך הכתוב יכול לשאת פרשנויות כה שונות? האמנם זהו אותו טקסט?
בנקודה זו אני רוצה להזמין אתכם לקחת בחשבון את גישתו של וולפגנג איזר (Wolfgang Iser) ולראות את הטקסט הכתוב כ"שלד" הכולל "פערים" ואשר על ידי הקריאה של קוראים פעילים, עובר תהליך של  "מימוש" ((concretization. מכאן שהקריאה היא הפעולה אשר הופכת את שכבות הטקסט מאובייקט (חפץ) ליצירה אסתטית. וכך, תאורטיקן הספרות נתן ביטוי עיוני לאינטואיציה של הסופר חורחה לאויס בורחס, אשר טען שספר הוא אובייקט כמו כל האובייקטים בעולם; המעשה האסתטי מתרחש רק כאשר כותבים אותו או קוראים אותו
חשבו לרגע כמה אינפורמציה מחסיר מאתנו הטקסט: פרטים על ריחות, צבעים, מחשבות, תנועות של רגשות, סיבות ותוצאות, ועוד אין ספור רסיסי מידע נשארים לא מוגדים בעולם המיוצג על ידי היצירה. האופי ה"מחורר" והלא שלם של הטקסט הוא זה המאלץ אותנו "למלא" פערים אלו בזמן הקריאה, ולהשלים בדמיוננו את החסר או את הנסתר. ואולם – לא כל פער ניתן  להשלמה, ויש אף יצירות המתמרדות בכך. המימוש של האופציות השונות הטמונות בפערי אי-המוגדרות של הכתוב הוא תהליך המאפשר להפוך את הפרטים השונים למבנה עלילתי ואסתטי משמעותי. איך זה אפשרי? הדמיון של הקוראים הוא אותו "דבק" המחבר את השלד והופך אותו ליצירה  - לאותה חוויה אסתטית שאנו נושאים עמנו בזיכרון. הטקסט הופך להיות חלק מעצמינו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.