על הקריאה: רגשות, פערים ודרכי הפיתוי של הטקסט


קראתי את סטונר (יצא לאור לראשונה ב-1965, ושוב ב-2003) לפני מספר חודשים, ומאז – אני רוצה לכתוב עליו כדרך לברר לעצמי מדוע הספר הילך עלי רושם כזה. וזאת -  למרות שבזמן הקריאה הרגשתי מעין "סערה פנימית" לתיאור עולמו של סטונר והבחירות שלו. במה טמון כוחו של הספר? אולי בתיאור הראליסטי ובשפה הישירה? אולי באיפוק המספר ובחמלה שהוא מגלה כלפי הדמויות? ויכול להיות שהטון המינורי הוא זה שמעצים את חוויית הקריאה? איני יודעת בבטחה.
שאלות אלו הן מורכבות, כי הן שואלות דבר-מה על כוחה של החוויה האסתטית, על משהו שלא קשור לאיכויות "הנפשיות" של הדמות או לטיב האירועים שבהם היא מעורבת. זה משהו אחר, חמקמק, עצמתי, מעורר רעד רגשי: נדמה לי שזה משהו קשור לאופן שהטקסט "מפתה" (בשפתו של רולאן בארת) את הקוראים להיכנס אל בין שורותיו ולהשתכן בעולם המיוצג: להיות "אחר" ולחוות "אחרוּת" זו בעזרת ניסיון אישי.   

למרות הפרטים הרבים על התנהלות חיו - מלידתו בחווה חקלאית ובעולם צחיח ונטול "אינטימיות" רגשית, ועד להפיכתו למרצה לספרות אנגלית ודרך נישואיו המשונים לאדית - מעט הוא הנחשף לנו, הקוראים, על חיי הנפש של סטונר. לאורך כל הספר עניין אותי להבין את דרכו לבחור, לוותר, להחליט, להימנע. בעיני, מעין אי-הִצמדות בודהיסטית מאפיינת את התנהלותו. תשוקה ואדישות, מסירות וניתוק - האירועים פוקדים אותו והוא נשאר כקליפה המעוררת סקרנות. מה יש בו? פערים –פערים באריגת הטקסט מזמינים את הקוראים "להשלים" את מלאכת המימוש של הרומן בעזרת רגשותיהם ומחשבותיהם. הכאב, התסכול, הציפות, ההחמצות והאכזבות של הקוראים "מוהתקים" (displacement) אל שלד הטקסט ומקבלים חיים חדשים ביצירה. בזכותם סטונר חי. האיזון העדין בין המתואר לבין המרומז או הלא-מוגדר הוא אחד ההישגים של הרומן – להצליח לערב את הקוראים במלאכת היצירה מחדש של הרומן.
הספר מאפשר לשער עוצמה רגשית: מעין תשוקה וחיוּת מתחת להתנהגותו הקונפורמית וכביכול אדישה. בדרכו של וויליאמס לעצב את סטונר, יותר הוא הנסתר מן הגלוי. בלי להיסחף אחר תיאורים מפורטים של רגשותיה, הדמות משתנה מול עינינו, אך היא לא הופכת למלוכדת – הסתירות לא נפתרות, ומלוות את סטונר כל חייו, עד לרגעי המוות והניסיון האחרון מבין ניסיונות רבים "לסכם" לעצמו שהחיים שהוא חי היו ראויים. בין הכיסופים לאהבה אנושית והמסירות לאידאליים ולהוראה - סטונר שומר נאמנות לעצמו. מדובר בקצה הקרחון אשר רובו נסתר במעמקים. והקוראים הם אלו שצוללים למעמקים אלו בזמן הדיאלוג עם הכתוב.
המבנה ה"מחורר" של הטקסט הוא דלת כניסה לדמיון הקוראים: הפערים של אי-מוגדרות (איזר - Iser) "מחייבים" אותנו לתת משמעות למעברים, להצדיק את הפעולות, ליצור רצף עלילתי ופסיכולוגי בעזרת רגשות אנלוגיים הלקוחים מחיינו ומהתנסויותינו. זהו מצב כפול שתהליך הקריאה מאפשר: התבוננות בעולם הדמויות ובו-בזמן, הפניית המבט והרגש אל החיים שלנו.

4 תגובות:

  1. תודה על הסקירה,

    בנוף השגרתי של ספרי פרוזה זהו ללא ספק ספר נהדר

    עמי סלנט

    השבמחק
  2. מילי אפשטיין7 באפריל 2013 בשעה 22:43

    תודה עמי - אכן ספר נהדר.

    השבמחק
  3. אם כבר בארת, אני חשבתי שהקסם של סטונר הוא במה שמכונה "דרגת האפס של הכתיבה". לא קל לכתוב סיפור כל כך חף ממניירות. ובעצם, כשהסיפור כל כך טוב, אז "רק" הסיפור מספיק לגמרי, בלי כל הקישוטים מסביב. מדהים שבספר הזה, שכמעט לא קורה בו שום דבר, הייתי רוב הזמן במתח לראות "מה יקרה".
    ובכל אופן, ספר נהדר.

    השבמחק
  4. את "דרגת האפס של הכתיבה" אני מכירה היטב כי ערכתי את הספר, ותודה שאת מזכירה אותו. יש בו הבחנות מזמינות עצירה ומחשבה.
    אני גם חיכיתי שמהו ישנה את המסלול של הגיבור, והיה לי מעניין לראות שהסופר "תסכל" אותי פעם אחר פעם.
    תודה לך על השיתוף.

    השבמחק

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.