על הקריאה - חוויה על במת הדמיון


אולי זה קורה גם לכם: לי יש מספר דרכים לקרוא טקסטים. לא פעם, אני תופשת את עצמי מקשיבה לקול פנימי שאומר לי "קראי יותר מהר – כך  לא תגמרי אף פעם", או "תפסיקי לבהות בשורות", או אפילו "חפשי אחורה, יש משהו שפספסת!" אני ידועה כקוראת אטית במיוחד אבל אני יודעת גם להחליט מתי לקרוא מהר מאוד, תוך זיהוי המושגים החשובים בלבד. קריאה מהירה לא באה לי בטבעיות, ואני צריכה להזכיר לעצמי פעם אחר פעם שקבעתי לעצמי לסיים לקרוא עד שעה מסוימת: זו מעין תחרות עם עצמי. אתם מכירים מצבים כאלו? מדובר בסוג של פיצול: זהו "תפקיד" שאנחנו מחליטים כיצד למלא אותו.
כאשר אני אומרת שלהיות קורא  זה בעצם למלא תפקיד של קורא, אני מתכוונת לגמישות זו - היכולת לווסת, לכוון ולכייל (calibration) את תהליך הקריאה שלנו בהתאם לנסיבות. עצרו לרגע וחשבו – איך אתם מווסתים את הקריאה שלכם? איך אתם "תופשים" את עצמכם קוראים בזמן הקריאה ומזהים חוט של רעיון שכדאי ללכת בעקבותיו? 

מתי אתם "קופצים" או "מדלגים", ומתי חוזרים על המשפטים באופן מעגלי? איך אתם קוראים כעת את הדף הזה? האם אתם קוראים לפעמים מבלי לשים לב למה קראתם? איך קורה שצירוף מילים בירחון או שורה בשיר מצליחים לעלות לחלוחית בעיניים או לשנות את הדופק? איך אנחנו "מעצבים את עצמנו" כאותם קוראים שאנחנו רוצים להיות?
שינויים אלו שאנחנו יכולים לבצע באופן בו אנחנו קוראים, נותנים ביטוי לכך שאכן הקוראים ממלאים תפקיד על במת הדמיון בהתאם למאפיינים של הטקסט, של מצבי הרוח ושל מטרות הקריאה. ומהי במת הדמיון? בהשראתו של הפסיכואנליטיקן Octave Manonni  , אני מתכוונת לאותו מרחב מטפורי, גמיש ומנוהל בעזרת חוקיוּת בדיונית, בו אנחנו יכולים לדמיין את עצמינו מבצעים פעולות שונות על קו הזמן: זהו מרחב אחר, לצדה של המציאות ובקשר עקיף אתה. מדובר במעין "מרחב המעבר" בעל אופי מטפורי, כפי שוויניקוט (Winnicott) תיאר. במערכה זו, הפנטזיה שולטת וכוחות הפרשנות פועלים, ובה ניתן לקרוא, ללכת לאיבוד, להיות ערני וחד כתער, לשקוע בזרימה של הטקסט הנפרש, להִתפָנוֹת לעולם אחר. כפי שלומד שחקן לעדן את המיומנויות הנחוצות לביצוע תפקידים שונים, כך גם אנחנו לומדים כיצד למלא תפקיד זה של הקורא. לבית הספר תפקיד משמעותי בהכוונת העיצוב של תפקיד זה. בהכללה בוטה, אני נוטה לחשוב שבית הספר הופך  את הקריאה למשהו מובן מאליו. כאשר אני מפנה את תשומת-הלב לקורא כממלא תפקיד – אני מעודדת דה-אוטומטיזציה של תהליך הקריאה. כדי לעורר עמדה מעין זו – מתבקש לעצור, לקחת נשימה, לתת לטקסט לעשות את שלו: אתנחתא.
בעברית, מחמיץ תיאור זה מעט מן הרכיב המשחקי הכלול בביטוי "למלא תפקיד". היבט זה נוכח בשפות אחרות כמו אנגלית, צרפתית, ספרדית וגרמנית (כך, to play, jugar, jouer, spilen). כאשר אנחנו שמים-לב להיבטים המשחקיים שבמעשה הקריאה, אנחנו מדגישים את האופי הפרדוקסלי שבה – הקריאה מאפשרת לנו, הקוראים, להיות בתוך התהליך, לגמרי שקועים בעולמו של הספר ובחוויה שהוא מעורר, אך גם לזוז הצידה, להתבונן מן הצד, ולומר לעצמנו איך לווסת את צעדנו במרחב הטקסט הכתוב.
אם להיות קורא הוא אכן למלא תפקיד על במת הדמיון, הקריאה  - כל קריאה - מצטיירת אפוא כ"חוויה דמיונית". ולחוויה זו – השפעה אמתית ולא משוערת על מלאכת החיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.