סדנת כתיבה - התמסרות לתנועה



יש משימת כתיבה אחת שאתה אני נוהגת לפתוח כמעט כל סדנת כתיבה שאני מדריכה. אני קוראת לה "הכתבה", והיא מזמינה את המשתתפים לכתוב סיפור תוך שימוש במילים שאני מכתיבה בזמן המצאת הסיפור. נשמע מסובך? קצת. המצב מחייב לכתוב מהר, מהר מאוד. לחבר מילים, משפטים...חוטים הולכים ונשזרים, להתמסר לקצב ההכתבה ולמה שעולה ונחשף באמצעותה.
מפתיע אותי תמיד איך המשימה החוזרת על עצמה במבנה שלה, יכולה לרגש אותי כל פעם מחדש ולעורר סקרנות לגבי מה ייצא הפעם הזאת, מה המשתתפים יעלו על הדפים. איך מבנה מוכר ושגרתי ו"משומש" יכול לכלול בתוכו את האפשרות לשינוי ולפליאה? איך זה קורה כל פעם מחדש?
בעיניי, יש קסם מיוחד באופן המפתיע שמילים מצליחות לעורר אסוציאציות, לפתוח את הערוץ החושי, להשתרג מסביב למילים אחרות ולייצר מרחב רגשי - מרחב שבו לשפה יש נוכחות גופנית ממש, וכל אחד יכול לומר "אני" בדרכים שונות וייחודיות, בעזרת אותן המילים שאני מכתיבה. האסוציאציות מתפתחות בזכות הדינמיקה שבין הדומה לשונה, כפי שהיטיב לתאר דלז' (Gilles Deleuze), בין מה שמוכר מקודם, ידוע ומרגיע לבין מה שמערער את האיזון, כי הוא חדש ואחר ומצריך התאמה וסדר כדי שיהפוך למשמעותי. וזה מה שקורה בזמן הכתיבה – משהו משמעותי מתחיל להיאמר, דרכנו ובזכותנו. משהו שלא ידענו עליו קודם, רגע לפני הכתיבה. זו אחת הסיבות שהופכת את הכתיבה – להרפתקה.

מזווית אחרת, זאת בעצם השאלה של בסטיאן, הגיבור של הסיפור שאינו נגמר. בפתיחת הספר, נשאלת שאלה ביחס לקסמה של הקריאה – איך עולם הספר מתעורר לחיים בזמן הקריאה?

מעניין", אמר לעצמו, "מה בעצם יש בתוך הספר, כל עוד הוא סגור?מטבע הדברים, יש בו כמובן אותיות מודפסות על גבי נייר, אך בכל זאת - משהו קורה שם, כי כשאני פותח אותו יש בו סיפור שלם.[...] כל זה נמצא בתוך הספר. מובן שחייבים לקרוא בו כדי לדעת מה יש בו, אבל הכול כבר נמצא שם מראש, זה מה שמשונה. הלוואי וידעתי איך זה יכול להיות." (מיכאל אנדה, הסיפור שלא נגמר (1983), תל-אביב: הוצאת לדורי, עמ' 12)

מעניין, נכון? לא משנה כמה פעמים כבר קראתי את הספר – הסוף שלו תמיד מרגש אותי מחדש, והעובדה שאני יודעת שזה בגלל האסוציאציות שהוא מצליח לעלות בי, לא משנה את התוצאה. המילים שעל הדף "באות במגע" עם האריג הנפשי, שהוא תמיד בתנועה, ודבר-מה מנצנץ שם, ניצת, מתגלגל לתודעה ולחושים.
לפני כל סדנה – יש ההתרגשות. היא תמיד לפני כל התחלה: תנודות באוויר, רשרושים בבטן, אמונה במקריות, ביטחון בכך שזה אפשרי, שמשהו מיוחד יכול לקרות גם הפעם – הרגע הלא-מובטח של יצירת-המרחב בו הכתיבה יכולה להתחולל פותח את המפגש ואת שערי הדמיון.
ואז באה המשימה, ובמקרה זה שעליו אני מספרת, הכתבת המילים – כל אחת בתורה, נופלת ברווח שבין שכבות האוויר: כל אחת מהדהדת, עושה את הרושם שלה, מעוררת חיוך, פליאה, זיכרון עמום, נקשרת למשהו שאולי היה שם לפני-כן, ואולי צף עכשיו...כל מילה דוחפת כדי להיוולד על הדף, ליצור רצף...מפתח – גומי - כחול: ההכתבה התחילה בקצב שלה. זהו – אנחנו זזים, נעים על פני הים הדביק של משמעויות שהולכות ונטוות. שפה "משומשת" (כפי שרולאן בארת' כתב) וחדשה, בוהקת בייחודה.
זוהי הזמנה לעשות את המוכר מימי בית הספר, אך בצורה אחרת: לאפשר לסיפור שהיה שם, מכורבל, להיות נוכח ולהיכתב, להתמתח על הדף ההולך ונכתב. המילים הנופלות בחלל הן אילוצים בדרך, הזמנה להרפתקה – אך הן גם האפשרות לגלות משהו שטרם גילינו.
לכתוב מבלי לדעת, לכתוב כדי לדעת, לדעת לכתוב, לדעת לזהות משהו אישי מאוד מפרפר מבין השורות הנכתבות – אולי אף-אחד לא ייראה אותו או לא יגלה אותו מבצבץ מבין הפערים שבטקסט, מבין בין פיתולי התחביר. הוא סתום וגלוי על הדף: עדות לרגע שהיה.
כך אני מבינה את הסדנה: רגע של גילוי וזרימה, של קבלה, של נוכחות. רגע בין אילוצים לאפשרויות.

אחר-כך, יבואו ההסברים וההנמקות התאורטיות, כדי שאפשר יהיה להבין את מה שקרה ולשאול שאלות על כיצד המשמעות נעשתה אפשרית וכיצד מילים אקראיות הפכו לסיפור. הסדנה הנה הזמנה להתנער מהמובן מאליו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.