המעשה הפרשני כעמדה אתית

מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות.
איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד?
חקירת תוואי זה מתבטאת בסגנון כתיבה המערב בין ריחוק רגשי דיסוציאטיבי לבין תיאורים חושניים ודקדקניים, הן של הנאות הגוף והן של הסבל, ההשפלה והעינוי של הגוף המדבר. פרטי התיאור הופכים את הקוראים למעין "שותפים" לתמונה: מציצנים בעולם בזוי. תיאורי מקום ונוף, תיאורים של עונות השנה ומנהגי הכפריים – כל אלו מהדהדים גם במרחב הפנימי: אי אפשר לקרוא מבלי לתת לאסוציאציות להשתרג סביב הטקסט – מה נרמז? מה נאמר בכתוב? מהי תורת המידות שלפיה יש לפרש את האלגוריה הטמונה בטקסט? אפשר לומר שקוטזי מדבר על  דרום-אפריקה ועל משטרים רודניים לפניו ואחריו. אפשר גם לומר שהוא מדבר על המפלצת הכוחנית השוכנת בלב כל אדם. יחד עם זאת, הטקסט מצליח לא להיצמד לפן הרפרנציאלי ולייצר כך מקום פתוח לקריאות חוזרות. הטקסט מצליח להפנות את מבט הקוראים לשאלות על מהות ההבנה והפרשנות אשר בעקבותיהן באים המעשים.
מהי תורת המידות ההולמת את פרשנות הטקסט? אני לא רוצה לפרש את הרומן אלא להצביע על אפשרויות, על "גושי טקסט" המתלכדים כנושאי משמעות עודפת – אותה משמעות טורדנית המצטלצלת גם לאחר הקריאה ומבטיחה את המשכיותו של הכתוב. תשאלו את עצמכם: מה מאפשר יצירת מרחב פרשני זה? הטקסט מציג שתי וערב של התייחסויות מטפוריות למבט, למעשה הפענוח ולהבנת הנראה. התייחסויות אלו מהדהדות בספר כולו ותורמות לדחיסות הסמנטית שלו: רשתות של משמעות נטוות בו.
בואו נתמקד בדוגמה: הרומן פותח בתיאור ארוך של משקפיו הכהים והמיוחדים של קולונל ג'ול, משקפיים המוזכרים תדיר והמהווים סינקדוכה למבט ולעיניים שמאחוריהם. שימו לב לשכבות המשמעות המרוכזות בתיאור תמציתי וריאליסטי כביכול:
 "מימי לא ראיתי דבר כזה: שתי דסקיות זכוכית קטנות היו תלויות לפני עיניו בלולאות של תיל. האם עיוור הוא? יכולתי להבין זאת אילו רצה להסתיר כך עיניים עיוורות. אך אין הוא עיוור. הדסקיות כהות, מבחוץ הן נראות כאטומות, אך הוא רואה בעדן. לדבריו, זו המצאה חדשה"

קולונל ג'ול רואה, אך לא מאפשר שיראו את מבטו. כך הוא מייצר את סמכותו ואת הפחד כלפיו. גם כאשר הוא רואה – נפשו מסונוורת. כאדון אמתי, הוא בעמדת הפיקוח, והאמת נקבעת בלעדית על ידו, ועל-כן דרכי הפרשנות שלו הן כלליות, מוחלטות, לא ניתנות לערעור. אתיקה שונה מניעה את ג'ול ואת השופט הזקן; תורת מידות שונה מובילה את פרשנותו של כל אחד מהם לנגלה לעין. רגע לפני הסוף, כאשר הצבא נוטש את הכפר לאחר שבזז אותו – ג'ול מסתכל ללא משקפיו: הם כבר לא נחוצים לו וכוחו הייצוגי מתפורר. אנשי הכפר זורקים על מרכבתו אבנים.
אחד ממוקדי הטקסט הוא האופן שבו השופט מנסה להבין את גבולות האנושיות, את השפעת הלא-נאמר על הדמיון, את נוכחות העבר בהווה. הנרמז, הנעלם, ה"זה" המאותת באפלה ומצית את הדמיון – הוא בעל השפעה וכוח על המציאות ועל הפרשנות של מה שחושבים שמתגלה על פני השטח. רוחות החול והאבק, האפלה והברברים הרחוקים נמצאים תמיד בסביבה. משחק פרשנויות לא נגמר: מעשה של קריאה וצירוף פרטים. בקריאת הספר ניתן לזהות את הקו הנמתח בין הגלוי בעלילה לבין הסמוי בעומק השפה הנותנת לה ביטוי. בין הנאמר לבין הפירוש המוצג לנאמר. איך יש לקרוא את הסיפור? איך להבין את המציאות בעזרת הספרות? איך לתת לה להשפיע על מלאכת החיים? חלומו של המספר מלווה את העלילה כהד וכעד להתרחשויות. האופן שבו ניתן לפרש אותו משתנה לאורך העלילה, אך גם תכנו משתנה וכל פעם מסופר עליו קצת אחרת, עד שלבסוף – החלום חורג מגבולותיו והוא מקבל ביטוי בתמונה "אמתית" הסוגרת את הספר ובה קבוצת ילדים בונה איש שלג וילדה מנהיגה אותם. "אין זו התמונה שחלמתי עליה", מציין המספר.
כנראה שאף פעם זו לא התמונה שחלמנו עליה. ובכל זאת, לפעמים אני חושבת שברגעים מיוחדים, מעשה הקריאה מאפשר אחד המרחבים הבודדים בהם עוד ניתן לזהות ניצוצות של חופש: זיק של בחירה אישית נסתרת מן העין אך פועמת, היכולה להדריך את מעשינו.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.