דלת כניסה לזיכרון

במהלך הדרכה של סדנת כתיבה, הצעתי משימה המעוררת את המודעות לחושים, ובמיוחד לחוש המישוש: לגעת בדברים, לתפוש את חפציותם. ובמקרה הזה – היו בסדנה מוטות עץ בצבעים שונים, חלקים, מחוספסים, מגולפים: שאריות של מסגרות לתמונות. המישוש יכול להיות מעין דלת כניסה לעולם האסוציאציות, הזיכרונות, ההשלכות, הסמלים האישיים. מפגש ייחודי בין מרחב לזמן. המשימה לקחה את הכותבות למחוזות שונים: סיפורים סופרו ואופקים נפתחו אל המרחב הפנימי.
איך המגע והרגש מועברים לשפה? איך זה עובד? מה בתיאור כתוב מצליח לעורר את החושים של הקוראים?

בניסיון לחדד את ההתבוננות בתופעה זו ובשאלות אלו, הבאתי לקריאה קטעים מספר אהוב עלי, הדוח של ברודק, מאת פיליפ קלודל. זהו ספר מרתק ומרגש, בו נעשו בחירות ספרותיות ייחודיות שהצליחו לתת לו עומק, אוניברסליות ופיוטיות עדינה.
הספר מוצג כדוח שברודק כותב כדי לזכות את אנשי הכפר מהרצח בו רובם היו מעורבים. ברודק הוא בו-זמנית משכיל, רגיש ויודע לכתוב; אך ברודק הוא גם שונה, מרוחק, לא מעורב במה שקורה סביבו ומוכן להתנהג כלא-אדם כדי לשרוד. עלילת הספר משבצת יחדיו מספר סיפורים. האמביוולנטיות של ברודק כמספר וכעד שזורה לאורך כל הטקסט. הצירוף שקלודל עושה בנקודת הראות של ברודק על האירועים, יחד עם רצונו לצרף עדויות המעניקים "אמיתות" לדבריו - הוא רכיב התורם למורכבותו של הטקסט, ולמתח בין התבוננות, תיעוד והתרגשות.

הקוראים מוזמנים להפעיל את היכולת לזהות פרטי עלילה מוכרים ביותר (עולם השואה והאסירים, הכיבוש הנאצי, מחנות הריכוז וההשפלות, היחס החששני והאלים כלפי "האחר" - הכול, מרומז ומוזכר באופן לא מפורש); הקוראים גם מוזמנים להפעיל את הממד האלגורי הפועל בספר ונותן לו את היכולת לדבר על כאן ועכשיו - הכול יכול להיהפך לסמלי, גם ברמת הדמויים והדמויות, וגם ברמת העלילה הרחבה.
הספר מזמין לדעתי קריאה שמצד אחד עוקבת אחרי העלילה והשלמת הפרטים, ומצד שני, מייצרת בקוראים התחושה שמדברים על משהו נוסף, שהעולם הבדיוני לא מסתיים בין דפי הספר בלבד, שלאמירה יש הדים מעבר לטקסט עצמו. זהו כוחו של הרומן - לחרוג אל מעבר לעולם המסופר ולהדהד בתודעתנו ובמציאות הסובבת אותנו. הרי "אחרים" נוכחו במשך כל השבוע בחדשות, וגם היו נוכחים בפרשת השבוע, בפרשה הראשונה של ספר שמות.

נדמה לי שהאופן שבו קלודל מצליח לתאר חפצים, ריחות ומראות היום-יום כפתח תמיד פעור אל עולם הזיכרונות מן העבר - הוא הישג ספרותי בעל עצמה, המעניק לספר את מבנה השכבות שלו ומאפשר למספר, הימנעות מקו ליניארי במסירת העלילה. השימוש בחוויות חושיות מן ההווה כדלת כניסה אל העבר ושחזורו מעיד על תהליכי דיסוציאציה רגשית וכן על רשת החוטים הדחוסה המקשרת בין ההווה לבין הטראומות מן העבר:
"אני יושב מול הקיר בירכתי המחסן. מכונת הכתיבה לפני. קר מאוד. [...]  כשאני מחפש את המילים ונושא את עיני, אני נתקל בקיר ואומר לעצמי שאולי לא הייתי להציב את שולחן מולו. יש לו יותר מדי אישיות. הוא נוכח מדי. הוא מדבר אתי על המחנה. נתקלתי שם בקיר כזה בדיוק."
הניסיון לתת קול וקיום לזיכרון הטמון בגוף וברקמותיו, הוא אחת הדרכים לתאר את מה שאין שפה לתארו. הכתיבה מצטיירת לאורך הספר כתהליך תרפויטי, כתהליך המקל על הלב ועל הגוף, כדרך לעשות סדר ולתת משמעות למה שחומק ועושה מהומה: "אני כותב כדי להרגיע את לבי ואת קרבי." הכתיבה מאפשרת בדיקה מחדש, הצפה ושליטה, לגעת בתכנים שטרם התפייסנו אתם, לחוש פעם נוספת רגש טורדני שלא עוזב...
זו אולי אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת להיעזר בחפצים בסדנאות הכתיבה שאני מנחה – הם מביאים אל השפה משהו שקדם לה, משהו ראשוני שרתום לאמת ושלא תמיד קל להביע.

ועכשיו, נסו לרגע – קחו חפץ המונח מולכם, על השולחן, לידו, אולי בקצה השני של החדר. הניחו עליו את היד. געו בו. תנו לו להתפשט ולפוש מרחב. למה מתאפשר לכם להקשיב דרכו? מה נע בירכתי הזיכרון?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.