ההגדה – הזמנה לקריאה מתחדשת


כשמגיעה עונה זו, אני מוצאת את עצמי חושבת על הדרך שבה ארצה לקרוא את ההגדה. קריאתה אף פעם אינה מובנת מאליה. מבחינתי הקריאה הינה הזמנה להפוך את הטקסט הישן, לכלי שמאפשר לתת ביטוי לסיפור פנימי ואישי. האמנם?
ובכן, כמו שקורה גם במסורות אחרות ניתן להוסיף עומק ומשמעות לחיפושים ולהתלבטויות עכשוויים על ידיי "כתיבה מחדש" של טקסטים עתיקים, על ידי מילוי השלד שהכתוב מציג. המרשם ידוע ומוכח: קריאה חוזרת וחקרנית של טקסט עתיק מאפשרת להעמיד אותו באור מתחדש. מה נגלה בקריאה זו? טקסט עשוי טלאים: סיפורים, מדרשים, פיוטים, ברכות וטקסים שחוברו יחדיו. הם מזמינים אותנו לקחת עמדה פעילה: אפשר לשלול אותם באופן גורף, ואפשר לזהות בהם אתגר פרשני של קריאה. התייחסות המשתנה לפי הזמן, המקום ומצב הרוח.
בזכות הקריאה - ניתן להפוך שעטנז זה של שפות ומנהגים, לכלי הנושא אמירה אוניברסלית ואישית כאחת. סיפור ההגדה הוא סיפור על יציאת מצרים. סיפור ארכיטיפי שפונה לרבים - יציאה מעבדות לחירות. ההגדה היא מעשה פרשני רב היקף אשר במרכזו סיפור מקראי ומערכת טקסים שנקשרו בו. כפי שאני רואה כעת, זוהי יציאה מתמשכת לחופש שבטוויית משמעות בעולם ובכתוב. וכמו בהגדה החוזרת על עצמה בכל שנה,  היציאה אל החופש היא מעשה מתמשך שאינו נגמר. ההגדה יכולה להפיח השראה: איך לקרוא את הגדה הפעם? איך לתת לה לומר דבר-מה היום?

ברשימה הקודמת הצגתי את חמשת ההֶקשרים: חמש נקודות-מבט שמציינות דרכי התבוננות בטקסט. ההֶקשרים מייצרים מסגרת התייחסות ויוצרים קשרים בין טקסטים ובתוך הטקסט עצמו. הצגתי את ההקשרים ביחס לטקסטים הנכתבים בסדנת כתיבה; הפעם אציג אותם ביחס להגדה.
כזכור, כל הקשר, "ממיין" אחרת את החומרים השזורים בטקסט:  
·         ההקשר התרבותי הוא הקאנון התרבותי, לרוב בלתי מנוסח ובלתי נראה, הקובע "מה לומדים", "מה כוללים ומה שוללים", "מה נחשב בעל ערך וראוי להדפסה". הקשר זה מאפשר לבדוק את יחסי הגומלין בין תרבויות, מסורות והעדפות תקופתיות. איך אוסף זה של מדרשים ופיוטים הגיע לדפוס? סביב אלו מוטיבים נקבע הנוסח המסורתי של ההגדה? מדוע עוד אפשר לשנות אותה ולהתאימה לזמן? איך ההגדה מתייחסת לטקסט המקראי? ומה היא לוקחת מהמשתה היווני כדי לארגן את סעודת החופש? מדוע סיפור יציאת מצרים, שהוא סיפור הקשור לתרבות מסוימת, "מדבר" לתרבויות אחרות המוצאות בו השראה? הקריאה הממשית בהגדה תיתן תמיד ביטוי לעמדה אידיאולוגית-פרשנית ביחס לחומרים הארוגים בה.
·         ההקשר הספרותי שם דגש על היחסים הדיאלוגים שבין טקסטים. איך טקסטים "משוחחים" עם טקסטים אחרים? איך המקרא משוחח עם המדרש והפיוט? איך חוברו יחדיו קטעי פסוקים מן המקרא ונהפכו למייצגי דמויות, דהיינו, ארבעת הבנים? איך עוצבה ההגדה? איך קרה שמשֶה, הדמות המרכזית בסיפור המקראי, נעלם מן ההגדה ושמו לא מוזכר? האם היעלמותו הינה מסתורין בלשי או גישה אתית-חינוכית? כיצד הז'אנר הדידקטי נותן את אותותיו בארגון ההגדה? הקשר זה מאיר את הממד האסתטי ואת הדרכים המיוחדות המאפשרות לארגן את ההגדה ביחס לטקסטים קודמים.  
·         ההקשר התאורטי נוטה לזהות בטקסט הנקרא ממד סימבולי-רעיוני, מעין מעטפת מופשטת הנותנת משמעות רחבה לכתוב. ממד זה חורג מעבר להיבט הייצוגי-רֶפֶרנציאלי של עלילת הכתוב, הדנה ביציאת מצרים ובחיוב לספר את הסיפור. חומרים אלו הופכים לסמל של מסעות אחרים: מסע לחופש, חיפוש אחר יציבות רגשית אל מול שליטה ביצר, תקווה להתעלות רוחנית, קריאה למחויבות חברתית, הזמנה לתהליך של שינוי. טקסט ההגדה הופך לצעד ראשון בהבנה סימבולית. ההחלטה כיצד לקרוא את ההגדה משקפת "מבט מלמעלה" על חלקי הפסיפס.  
·         ההקשר הלשוני-ארגוני מתמקד בשאלה איך תחביר ואוצר מילים הופכים למשאב רטורי יעיל ברמות השונות של הטקסט. איך טקסטים בעברית ובארמית יוצרים מארג אחד? האם תחביר המקרא, המדרש והפיוט יכולים לייצר יחדיו טקסט רלוונטי? האם הפוליפוניות הלשונית-תחבירית של ההגדה תורמת לחיפוש של הקוראים אחר משמעות בכתוב? או שמא היא יכולה לעורר דחייה וחוסר הבנה? האם נכון לתרגם טקסט כזה לסגנון כתיבה מודרני? ההגדה הוא ספר שקוראים אותו בקול, כלומר, הפסיפס הלשוני שלו "נשמע" בחלל החדר  ואי-אפשר להתעלם מהעובדה שגם השפה יצאה לחופשי ועזבה כל אחידות וכל רסן סגנוני: הקולות השונים שמדברים בהגדה, נשמרו על ידי עורכיה כלשונם וככתבם, אחד ליד השני. מדוע? נדמה לי שכדי להצביע על מעשי סובלנות לצד רגעי הצרימה שבחופש.   
·         ההקשר האישי נותן ביטוי למערכת של הזדהויות, השלכות, העדפות ובחירות של הפרט ביחס לטקסט. מדובר בהבניה אישית של הנקרא: עיוותים, הכללות והשמטות שהן חלק בלתי נמנע מתהליך של הסקת משמעות מטקסט. ההגדה, בהיותה טקסט תרבותי עמוס אסוציאציות ורגישויות, היא מצע טעון למסע בנפתולי הזיכרונות והכמיהות. היא מציעה "מסננת" רגשית והכרתית לארגון של חוויות: אסוציאציות למדבר, ליציאה ממקום אחד לאחר, לתנועה במרחב צחיח כדי להגיע ליעד, תהליך ניקיון והטהרות, איסור חמץ, הזמנה לצאת ממצרים, הזדהות עם הסובלים... מה כל זה אומר לי? רעיונות שמציתים הזדהות או רתיעה ובעיקר בחירה אישית.
חמשת ההקשרים הם דרכים לקרוא, לזהות תופעות, לפרש ולארגן. הם דרכים ללקט את החומרים שמהם מתגבשת "קריאה" ייחודית. ההגדה מזמינה תנועה גלית זורמת זו, החוזרת על עצמה כל שנה, בגווניה הרבים.
אני מודעת לכך שניתן לוותר על טקסטים עתיקים מעין זה. בקלות ניתן לומר שהם משעממים, לא רלוונטיים ומיושנים. יחד עם זאת, אני רואה בהם וביכולת הישרדות שלהם פנייה אישית אלי, מעל גלי הנשייה, להתאמץ ולזהות בהם דבר-מה שיחזיק אותם פועמים וחיים, מעוררי משמעות ועניין. בעשותי כך, אני רואה את עצמי כמממשת סוג של חופש שניתן ביציאת מצרים: החופש להמציא חיים משמעותיים, החופש לקרוא ולפרש, החופש להתנגד לתפלות שבעבדוּת, החופש להפוך טקסט לאירוע חיים.

על מה אתם תשוחחו בלילה הזה? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.