תהליך הכתיבה כתהליך של גילוי הסובייקט


בימים טרופים של קיץ זה, שבמהלכם אנשים שוכחים מהו צלם האדם המפעפע בתוכם ובאחרים, ושוכחים עוד יותר שהם-הם פרי המעשים שלהם ושל החלטותיהם כיצד לבטא את מהותם במעשים ובדיבור; בימים של שכחה ובלבול עמוק ביחס לכך שלהיות אדם הנה "עבודה מתמשכת" ולא פרי המזל או תוצר לוואי של "התקיימות", בימים של אבל וכאב על כך שרוח החיים מאבדת מקדושתה ומהמסתורין שבה, חשבתי לשתף אתכם, קוראים יקרים, בדברים אחדים שכתבתי על תהליך הגילוי של הסובייקט שבמהלך הכתיבה. ולא רק לכתיבה כוונתי – כל פעולה שאדם משוקע בה כדי להצמיח את הרוח השוכנת בתוכו, יכולה להפוך לפעולה מעין זו. כל מעשה הנעשה מתוך התמסרות ורגש אוהב, יכול לאפשר התגלות ותיקון.
כשתקראו – אתם מוזמנים להחליף "לכתוב" בכל פועל שתתאים לכם:

מהי ייחודיות הכותב? מה או מי כותב את הטקסט הנפרש על הדף? בהתייחס לאיזה שותף נעלם מפיק הכותב את קולו הייחודי ואת משמעות הכתוב? קשה לענות על שאלות אלו באופן פסקני וסופי. ובכל זאת, נראה שהכתיבה מאפשרת יצירת זיקה ממשית בין ה"אני", כפי שהוא מצטייר בעיני הכותב - "אני" משוקע במערכת סימבולית, ובין "אחר פנימי", זר ואינטימי בו-בזמן - מרחב נפשי שבו נשמרת האחרוּת הייחודית הלא-צפויה בהופעותיה של הכותב, אחרות  חיצונית כביכול.
אולי אפשר לזהות זרות זו עם הלא-מודע של פרויד, אולי מדובר באפיקים הטרום-מילוליים של הפרט. אולי זוהי הזרות או הפיצול אשר הכּניסה לתרבות
ולסדר הסימבולי נוטעת בנו, כפי שג'וליה קריסטבה כותבת, ומאפשרת לזהות את הזרות בנו וגם בשונה מאתנו; זהו פיצול הרתום לוויתור, לאֵבל ולאובדן הכרוכים סביב השפה ומלאכת הכתיבה. וויתור המזמין אותנו להשלים עם הבלתי מושלמות של השפה ושל העולם.
השפה הנה כלי חברתי וכלי של חִברוּת: האנשים לא ממציאים את השפה, אלא מאמצים שפה של אחרים ועושים אותה לדבר-מה משלהם: רכוש פרטי או שאול, מרחב מאפשר או רודֶה וטובעני, כלי להתבטא דרכו ולתקשר או אמצעי לגזירה ודיכוי. ניתן אולי להציע שהאדם מפולח על ידי השפה של האחר: השפה של האחר הופכת לפרטית ו"מִתְדַברת" דרכו. שפתו של האחר תובעת זאת – להכיר שגם האחר מדבר דרכנו ומולנו. רב-קוליות היא אפוא בעיניי תכונה מהותית של הטקסט. ובעקבות בחטין – של הטקסט הכתוב ושל הטקסט החברתי.
רעיונות אלו ואחרים ליוו אותי בהתייחסות להיבטים שונים במשימות הכתיבה ובטקסט הכתוב; בעזרתם אני מנסה להפנות את תשומת הלב לאזור החמקמק שבו הסובייקט בוקע ובא לידי ביטוי. הכוח הסמיוטי, הקדם-לשוני, הכוח המבעבע ומפכפך שבשפה, חותך ומשנה את פני הסימבולי ואת מרחב הדמיון, כפי שטען הפילוסוף גסטון בצ'לאר (Bachelard, 1983). הסימבולי נרקם ביחס לקוד השפתי המקובל ולמערכת חברתית משותפת; הוא לא פועל במנותק מהם. כך הוא יוצר ייצוגים פנימיים במרחב שבו הדמיון נוצר כאפשרות. הקודים של הסימבולי מובקעים על ידי ה"אחר", אחרות זו עובדת, נעה ורוחשת מתחת לחוקי החברה והמשמעות המוסכמת, ולפעמים אף מאיימת להבקיען. האתגר גדול. מדובר בקריאה לא ליניארית של טקסט. זוהי הזמנה לראות, לפעמים, סיבתיות הפוכה או רטרואקטיבית: אירוע או תופעה בהווה מעורר משהו מן העבר; משהו שכתוב פה - מעורר אסוציאציה למשהו כתוב קודם, או למשהו שכלל לא נוכח בטקסט אך מהדהד משהו מוכּר מזמן-מרחב שקדם לרגע העכשווי. העבר חי בהווה – משימה לא פשוטה היא להיות מוכן להיות חשוף ופגיע אל מול הטקסט שנקרא עכשיו. חוש הקשר של השפה מזהה משמעות, והריק פועם. שפות תיאורטיות שונות ניסו ללכוד את החסר הזה, את הריק, שהינו המנוע ליצירה ולתנועה נפשית והמשמעות.
דברים שכתבתי בפסקה הקודמת באים לידי ביטוי, כך נדמה לי, בשפתו הפיוטית והמדויקת של ס. יזהר, המתאר את ההשתוקקות לאמנות בכלל ולכתיבה בפרט כקשורה לפגם או לחסר נפשי, לאותו דבר אבוד שאין להחזירו ועל-כן, מדרבן לעוד:
"ישנם בני אדם שנולדו עם פגם גנטי שעושה אותם מוכרחים לשיר ולנגן. אדם נולד עם איזה עצב בלב. מיום שהוא תינוק ולאן שהוא ילך, הוא יהיה משורר. כי זה מונח בתוכו ופגום בתוכו. החוויה היא רק ההזדמנות, הביוגרפיה היא רק החומרים, שדרכם אתה מדבר את הפצע בלב, כדי שאנשים אחרים יידעו על מה אתה מדבר, כי אחרת אתה תצעק כמו אילם. העלילה היא רק ההזדמנות לתאר את מה שרצית: למשל, את הצבע האפור או את הגעגועים".

נראה שהכתיבה האישית מעוררות מגע אינטימי, מסחרר, ולפעמים מפחיד, עם האזורים הייחודיים שהסובייקט מתעצב סביבם. ייחודיות זו, כפי שטוען ז'וראנוויל (Juranville, 1994), בהיותה "טמונה" בפרט ובכל זאת מוסתרת מן העין, "מתגלה" בתור אחרוּת המציפה את הכותב בנוכחותה הגדושה. היא מטביעה את עקבותיה על הדף, ובלי לכפות עצמה מזמינה את מלאכת הפרשנות. באיזו מידה הכותב מוכן ורוצה להתמסר לאחר הפנימי הבוקע מתוכו במהלך הכתיבה או במהלך תהליך אחר של יצירה או במפגש מערער עם היום-יום? מהו הסיכון שבהתמסרות זו? מהו הסיכוי שבניסוי? המתח שבין הסתרה, דחייה וגילוי, וכן המתח שבין היסחפות, בלימה ומבט מפקח, מקבלים משקל משתנה בטקסט הכתוב: מה כותב מי בתוך ההולך ונכתב?
ואולם, האדם הכותב חצוי תמיד על ידי שני מנגנונים - אחד של "החוק" המשותף, המייצר משמעות ותחביר; ואחד של אימפולסים קדם-לשוניים, הנותנים ביטוי לריתמוס אישי, למשהו המהווה שבירה ועיוות של הקוד. הטקסט הכתוב מגלה את המתח/המשחק בין כוחות של איחוד וכוחות של פירוק, בין כוחות צנטריפטליים לכוחות צנטריפוגליים, בין הסימבולי לסמיוטי. 
הסובייקט הוא פרי הטקסטים והמעשים שלו - הוא בא לידי ביטוי בטקסט שמייצר אותו ובטקסט שהוא יוצר. הסובייקט הוא "תוצר" מעשיו: כתיבתו, קריאותיו, דיבורו איווייו, פרשנויותיו נושאים את חותמו ומראים אותו לכול. בפעולותיו הוא נחשף כסובייקט מפוצל - הבִּפְנים הוא בחוץ, חשוף, גלוי לעין: על הדף. על רצף הזמן. ברגעים של חסד, מאפשרת סדנת הכתיבה מרחב בטוח ומשותף לחשיפה מעין זו.


כדאי ואפשר להפנות את ההקשבה לזרים הדרים בתוכנו - במרחב הסדנה, במרחב הבית, במרחב החברה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.