ספר טוב לא נגמר - הוא מתקיים בנו


קראתי פעם שטקסט טוב לא נגמר לעולם – הוא הופך לחלק מאתנו. יש משהו נכון בקביעה זו, ספרים מלווים אותנו במהלך חיינו.

איך זה יכול להיות? איך קריאה כזאת אפשרית? כיצד קורה שדבר כתוב שמונח מולי, הופך למעין "אובייקט פנימי" שאני נושאת עמי באשר אלך, לחלק ממה שאני מתייחסת אליו כ"אני"? איך קורה שהטקסט שמישהו כתב ואני קוראת, "נכנס" לתוכי ומהוה חלק ממני?
האם גם אתם, הקוראים, תוהים לפעמים על קסם זה? יש אכן קסם שברירי ומיוחד במצב האינטימי שבו אנחנו שקועים בקריאה. לפעמים, מתוך השתהות, הערצה, הסכמה, פירוק והרכבה, או פשוט "נפילה" לתודעה מעורפלת; לפעמים, מתוך ניהול דיאלוג כועס ומתריס, או מתוך יחס מלגלג. אין זה סוד שהקריאה מתנהלת בכמעין משחק, בתפר הדק שבין עולם המציאות לבין עולם הדמיון,

אזור פרוע בו האפשרויות כמעט ואינן מוגבלות. תפר זה הוא אזור המציין יחס של קרבה: מעברים עדינים משרטטים אותו.
התייחסתי כבר בעבר לכך שמקום זה בו הקריאה מתקיימת הוא מרחב שבו הפרות וחריגות מעוררות לבין סקרנות, חקירה ופליאה: איך המשמעות אפשרית? והשאלה הזו מעוררת שאלה נוספת: מה קוראים כשקוראים את הטקסט? כלומר, איך ובעזרת אילו פעולות הופכים את הדבר הכתוב הזה המונח מולנו לטקסט נושא משמעות? איך שלד עשוי סימנים גרפיים שמתאגדים למילים מתמלא חיים, מעורר את הדמיון, מאפשר לנו לצלול בנבחי הקיום של אנשים אחרים כאילו, לפעמים, הינו "הם"? מהן הפעולות שקוראים עושים כדי לזהות אובייקט כטקסט ולא כאוסף אקראי של מילים או סימנים? איך הם קוראים?
כדי להתקרב לנושא זה, דנתי בעבר בראיית הטקסט כשלד, כהצעה ליצירת קשרים, כמרחב מעבר, כמסע נפשי, כתעלומה קוגניטיבית ורגשית. אני מודה – אני מעדיפה את המסתורין שבמעשה עצמו על פני הסרטוט התיאורטי האחיד.
אך לא רק טקסט ניתן "לקרוא". איך הבעת פנים או התנהגות הופכים לדבר-מה המאפשר "קריאה"? כי הרי לקרוא כדי לעקוב אחר עלילה או לזהות מנגנון חברתי או לנחש את חיי הנפש של הכותב הם מעשי קריאה שונים, הנשענים על הנחות אחרות. וכך, הקריאה של הרומן הקצר כניעה של מישל וולבק יכול להיקרא כדי לעקוב אחר תהליך השתנותו של המספר ולשחזר כך את הלוגיקה המארגנת את התנהגותו הפסיכולוגית והאתית, או כדי להתרשם מהאופן שבו הסופר מדמיין את הפיכתה של צרפת למוסלמית, או כדי לעקוב אחר האופן שבו הנוחות האישית יכולה להחליף מחויבות אתית. קריאות אלו יהיו מעשה שונה מהניסיון לעקוב אחר הדמויות והתודעות המתחלפות ברומן עשתונות מאת אופיר טושה גפלה ולהתלבט בין להמשיך לקרוא תוך שקיעה בהגיון הפנימי של כל אחת מהן לבין הניסיון להפריד בין מציאות לדמיון או לשגעון ולשחזר, אולי, את העלילה האפשרית של רומן פסיכולוגי או רומן בלשי או מסה רבת קולות על המציאות העכשווית. מעשה קריאה אחר יהיה הניסיון להתייחס אל אוסף הסיפורים קצרים ואמירות של רבי נחמן מברסלב אין מקום רחוק כדי לזהות בהם למידות ודברי חוכמה הרלוונטיים לחיים שלנו או כדי להבין באמצעותם את העולם הפסיכולוגי והרגשי של נינו המיוסר של הבעל שם טוב, או כדי להשוות את רעיונותיו עם אלו המתגלים בחשיבה הבודהיסטית (הדוגמאות הינן ספרים שקראתי לאחרונה).
הכתיבה היא תמיד עדות לקריאות שהיו, ובתורה, בהיותה "נקראת", היא מעוררת יחסי-גומלין שהחלו בעבר, בקריאות אחרות. היא נושאת מעין סימן של "יחס ל", של אינטימיות, של דיאלוג. סימן זה מעניק לכתיבה את הדחיסות והעומק האנושי שלה. היא "יצירה" במובן הרדיקלי של המושג – מעשה פרי אדם הנושא את חותמו, גם כאשר באמצעותה נבנה ידע בעל נפח "עיוני". סימן זה חורג ממימד הביבליוגרפי בלבד. היא משקפת מעשה כילאיים של נפשות שזורות בין שורות הכתוב.

כמו הכתיבה, גם הקריאה היא מעשה יצירה: היא אמנות הנלמדת עם הזמן; היא פעולה החושפת מעורבותם המרובדת, הרפלקטיבית, הדחוסה והלא-אחידה של הקוראים. בכל רגע נתון תתאים לנו דרך קריאה מסוימת יותר מדרך אחרת. דרך זו תיראה לנו טובה יותר, מדויקת יותר, פותרת בעיות, חובקת או חתרנית, אישית או אוניברסלית מגלה יותר נושאים מעניינים לדיון מאשר זולתה. לקרוא כדי לתאר או לפרש, כדי לחוות, להתנחם, לזכור או לשכוח, לקרוא כדי להתנגד, לחשוב, להעמיד אתגר או להעמיד פנים, לקרוא כדרך לשחק, להתחבא, להציץ וליצור קשר. לקרוא כמעשה מרגש. לקרוא כמעשה שיש בו אהבה. לְמה? לרגעי החופש הנדירים הבאים לידי ביטוי בבחירות ובהתכוונות המאפשרים קריאה. למפגש הטומן בחובו אפשרות. הקריאה מאפשרת, כך נראה לי, לממש חופש פנימי, כי הרי מה שחווים בזמן קריאההוא סודו הכמוס של כל קורא. אהבה זו למה שמתגלה לנו בקריאה – היא הפותחת את הדלתות לטקסט  הכתוב ומשקעת אותו בנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.