הערות על הכתיבה האקדמית

אתם מכירים טקסטים המתחפשים לטקסטים אחרים? אני אוהבת במיוחד את הסיפורים של חורחה לואיס בורחס המתחפשים למסות על ספרות או על פילוסופיה, של אוּמברטו אקו, של מישל וולבק. משעשע וגם מטריד. התחפושת, או החיקוי, מאירים את התפר הדק שבין מציאות ובדיון ומתקיימים בתוכו. הם גם מצביעים על כך שסגנון מדעי-רציני-מוסכם ניתן לחיקוי והעתקה, ללא קשר לתכן עצמו ולחשיבותו. משהו בסגנון מוליך אותנו שולל.
אתחיל בווידוי: אני חשה אי-נחת ביחס למה שנהוג לקרוא "כתיבה של מאמר אקדמי". יש בסגנון כתיבה זה משהו שמקומם אותי. איך ומדוע נוצרה תחושה זו?
בשנה האחרונה קראתי הרבה טקסטים בעלי אופי עיוני ומחקרי העוסקים בפסיכולוגיה ובטיפול רגשי, טקסטים המתארים את נפש האדם ואת מצוקותיו,
 ואת הדרכים העקלקלות שאנשים הולכים בהן כדי להתמודד עם מצבים שונים בחייהם. קראתי גם על דרכי טיפול ועל תיאורי מקרה המיישמים גישה זו או אחרת. חלק מהכותבים מאמצים עמדה סקרנית וחקרנית כלפי התחום בו הם עוסקים, או מתארים באמפתיה דוגמה של התערבות טיפולית או של מהלך מחקרי. אחרים נמנעים מהבעת רגשות ואינטימיות, ובוחרים באדיקות בכתיבה האקדמית הניטראלית והאובייקטיבית כביכול (אשר עליה כתבתי בעבר), נמנעים מכל רכיב "נרטיבי" וכותבים כתיבה מרוחקת בה הצורה המבנית המוסכמת קודמת לתוכן, בהשראת מדעיים מדויקים. כתיבה זו נלמדת במכללות ובאוניברסיטאות בהקפדה מעט עיוורת והיא מעין "חוק בלתי מעורער" של הבאים בשעריה של ההשכלה הגבוהה. כתיבה זו נכתבת, לפחות באופן חלקי, כדי להיות מצוטטת במאמר אחר – חלק "משרשרת המזון" של מוסדות אקדמיים ושל "הבניית הידע בתחום דעת", חלק ממערכת הכוח והשליטה על הידע הדיציפלינארי שהיא מבססת.
הכתיבה האקדמית מסדירה את חיינו ואת מעשינו והיא נשענת על הנחות סמויות. האמנם? כתיבה זו מניחה התקדמות לינארית של הידע, הדרגתיות בלמידה, את צדקתו של הניסוי המדעי. כתיבה זו תורמת לגידור של תחום דעת מקצועי. היא שואפת ליצירת עולם סדור ומלוכד; לארגון מוסדות ואורחותיהם; לקביעה של דרכי פעולה עבור חוקרים וותיקים ובמיוחד עבור טירונים המבקשים את עתידם (כלומר – מדובר בחלק מתהליך חיברוּת הקובע את אורחות הביטוי והחשיבה ההולמים); לקביעת האופן בו המידע צריך "להימסר" כדי להיחשב רלוונטי.
כך נוצרת מעגליות שהיא במהותה פרדוקסאלית, שכן מצד אחד מדובר בעידוד החשיפה של ידע חדש, פורץ דרך, מגלה אופקים חדשים, ומצד אחר, מדובר ברצון לביית ידע זה ולהכפיפו לכלים הרטוריים המוכרים של 'טיעון', 'הנמקה', 'ריחוק אובייקטיבי', ' סדר ליניארי' ושלבי של ארגון וכן אוצר מילים ותחביר מוסכמים. 'השיח האוניברסיטאי' פועל בזכות פרדוקס זה: מחקר אקדמי נכתב לא אחת כך שיתקבל על ידי הממסד האקדמי ויהפוך למקור אקדמי בעל תוקף למחקרים עתידיים וכך יעודד שוב צמיחה של מעגל חדש של מחקר הרואה בקודמים לו, מקור.
הנחות סמויות של הדוגלים בכתיבה אקדמית מעין זו הן אופייה ה'שקוף' של השפה והיעלמות קולו של הכותב. השפה היא 'שקופה' כדי לתת לרעיונות לדבר בעד עצמם. כך ניתן לעצב טקסטים קריאים וצפויים, לפעמים בעלי קול אחיד, כפי שנהוג בכתבי עת שונים. סגנון זה הולם את ליניאריות הקריאה המצופה. המבנה "המדעי" מולבש על החומר המחקרי כדי להיות מוצג ברבים. מהר מאוד מבינים שאפשר לפסוח על רוב הכתוב, ולקרוא את השורות המסכמות בלבד את תוצאות העבודה או שיטת הטיפול, עם המלצות לעתיד. לפעמים, גם את תיאור המהלך המחקרי כדאי לקרוא. לפעמים, תיאור המקרה יכול לעורר עניין, אם הכותבים משכילים להפוך אותם לבני אדם, ולא רק לקטגוריות באוכלוסייה.
אני לא רוצה להכליל וכך להחטיא את המטרה: יש גם מאמרים המצליחים לעורר עניין, לכתוב בסגנון הנותן ביטוי ל"עניין" או להתרגשות אישית. אך לרוב, יש צפייה סמויה להשטחת השפה לכדי אובייקט הניתן למסירה: רק הידע הנצבר הוא רלוונטי, גם כשמדובר בפירור שטחי שאין טעם רב לעלות אותו על הכתב. יש כאן מעין מוסכמה לא מפורשת: חשוב לתעד כל קטע של המידע ולשמר אותו – הוא נדבך נוסף במגדל הדמיוני של הידע הנצבר.

שפה אנונימית זו, שכל אחד בתור "מדען אובייקטיבי" היה יכול לכתוב, היא בעיני שפה יהירה, שרוב הכותבים אותה אפילו לא מטילים ספק בתקפה ובצדקתה, וכותבים מתוך עיוורון שאלו החוקים וכך צריך להיות. מי אמר? איך נולדה שפה זו שרק הולכת ומתחזקת בעולם הגלובלי בו אנו חיים? שפה זו שואפת להעניק לעיסוק במדעי החברה את ה"פטינה" הממרקת את המדע האובייקטיבי שחדל מלהתקיים ולהילמד כך. איך קורה שמודל של כתיבה הופך למקובל, להגיוני, לדרך הנכונה "לומר דבר-מה"? האם ניתן להטיל ספק על תוקפה? איך קרה שמורים מוצאים את עצמם מלמדים "כתיבה אקדמית" לקהל, לרוב משועמם, של סטודנטים, כאשר אין משהו שבאמת "בוער" לומר? האם אפשר להסב את תשומת הלב לכך שהרבה טקסטים שכתובים כתיבה אקדמית הם ריקים מתוכן, קליפת רעיון בשרשרת הטקסטים שיש לצטט ולהזכיר כדי שאפשר יהיה לפרסם, להוכיח, להיות קיים, להיות חלק מקהילה?
איך אפשר לכתוב תמיד לפי אותו דגם מוכתב מראש? האם הכתיבה האקדמית יוצרת אילוזיה של מרחב מתאים? של אובייקטיביות? של "שפה משותפת ומסוכמת"? של עמדה ערכית מוערכת? או אולי זוהי האילוזיה הקמאית של השתייכות? או האילוזיה של הידע הנקי והבהיר? או אולי זוהי אילוזיה מעודכנת של האומניפוטנטית של תקופת מגדל בבל כדי לומר בשפה אחת?
אין לי תשובה לשאלות אלו.
אני רק מזהה את אי-הנחת שמתעוררת בי בעת קריאת טקסט הנשען על מערכת מוסכמות חלולה. המטריד הוא שכתיבה זו נלמדת לא רק באוניברסיטה אלא גם בבית הספר. אופן הוראתו הנוכחית של סגנון כתיבה זה, מייבש את הדמיון ואת היכולת לשאול שאלות אמתיות, הוא "מראית עין" של חשיבה והעמקה. חשיבה יכולה להתקיים כאשר אפשר להעז ללכת עד הסוף, להטיל ספק, להמציא, לרוץ אל האופק המתרחק. כיצד ללמד כתיבה של רעיונות?
מה מתבקש במקום זה? כתיבה המפנה את הכותבים אל המקומות שטרם ביקרו בהם, אל מקום הספקות והחיפוש, אל המקום שהרוח נושבת. התבוננות בפרדוקסים השזורים בכתיבה זו - של סמכות, של אופני תקשורת, של הבניית הידע – יכולה, אולי, לסמן כיוונים חדשים.

כדי ליצור משמעות חדשה, נדמה לי שרצוי להתנסות גם בתהליכי פירוק והרס, בבדיקה יסודית של מערומיה של השפה ושל התחביר המארגנים את הידע. איך ומה ובאילו דרכים אפשר לומר את מה שטרם התנסח, את מה שנגלה לתודעה ולדמיון? איך ללכוד את הרעיונות ואת הרגשות בשתי וערב של השפה?

4 תגובות:

  1. תודה רבה על Pירוק" יסודי של תחושת אי הנחת המלווה את עבודתי בעת שאני מנחה סטודנטים בכתיבה אקדמית. לעת עתה אני מסתפקת בהפניית המבט, שלי ושל הסטונדטים, לעקרותה של השפה המשמשת לכתיבה, לריחוק שהיא מבנה בינם לבין נושא הכתיבה (שהוא לעיתים פריט שנבחר באקראי מתוך רשימה מוצעת) ולצורך הבסיסי בהחיאת העניין והסקרנות האותנטית לידע שבלעדיהם הכתיבה ריקה מתוכן - אף שלכאורה היא "מלאה בתוכן". המחשבה שמטרידה אותי היא האם בתהליך זה אני מקשה עליהם שלא לצורך ובכך מרחיקה אותם מהצלחה "אקדמית"? האם הפניית המבט פותחת אופקים או סוגרת אותם?
    תודה על הבהירות והדיוק בניסוח הבעייתיות. אדי גדרון

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אדי על השיתוף בתחושות. להפנות את המבט אל אופן "עבודת השפה" יכול לעזור להבין את המוסכמות שבבסיס השפה, להבין שזו לא בחירה "טבעית" אלא פרי של וויכוחים והעדפות של עורכים ואמצעי פרסום של חומר מידעי. כפי שכתבתי - אין לי תשובה, אך ברור לי שצריך להבין שמוסכמות שפה הן מערכות כוח ושליטה באופני הכתיבה. תמיד היו כאלו ונראה לי שכך יהיה. אך להיות מודע לכך ולבחירות שלנו - נותן תחושה אחרת לגבי היכולת שלך להחליט מעט ולבנות את המרחב המתאים לך לכתיבה.

      מחק
    2. כן, עכשיו קצת יותר ברור לי מה בכל זאת התפקיד שלי! תודה רבה

      מחק
  2. תודה אדוה.
    את מוזמנת לשתף - אני חושבת ששאלות דומות מטרידות עוד מורים ומורות...וכן את הסטודנטים שלהם.
    יום טוב!

    השבמחק

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.