אל המקום שהרוח נוכחת

מזמן לא כתבתי במרחב זה, ב-אתנחתא, כי הייתי עסוקה בעריכתו של ספרי שעומד לצאת לאור: מרחב מוגן לאיבוד זמני של שיווי המשקל – הזמנה לסדנת כתיבה.
הניסיון לדייק בתיאור מה שקורה בזמן הדרכת סדנה הוא מורכב, כי מדובר בניסיון לכלוא משהו החומק מעבר למילים. כך קורה בדרך כלל במעבר בין עשייה לתיאוריה, כי בעשייה יש ממד אסתטי ורגעי שהוא חד-פעמי. מילותיו החכמות של צ'ואנג טסה חזרו אלי לא פעם:
ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. למילים יש ערך. ערכן של המילים הוא במשמעות. המשמעות מתייחסת למשהו; אך אותו משהו שהמשמעות מתייחסת אליו אי-אפשר למסור אותו במילים.  צ'ואנג-טסה, קולות האדמה.
ללא ספק – זו התרחשות שיש בה קסם מיוחד.
לקראת ימי הקיץ הבאים, רציתי לשתף אתכם בחלק מהדף האחרון של הספר, סוף מסע שהוא תחילתו של דבר-מה חדש שטרם יתגלם. הנה מספר רעיונות שכתובים שם:

בעקבות המשימות - אל המקום שהרוח נוכחת
1. העבודה בסדנת הכתיבה המתוארת בספר שואפת לעורר חשיבה על הטקסט, על כתיבתו ועל קריאתו מנקודות ראות שונות, מתנגדות או לא-תואמות, צורמות.
2. הרעיון המרכזי הוא לאפשר חשיפה אינטנסיבית לטקסטים כ"מקום מפגש" של פרקטיקות ושל פרספקטיבות, של כוחות, תשוקות וויתורים. משימות הכתיבה הלא-שגרתיות והקריאה החקרנית מאפשרות חשיפה זו. כך, המשתתפים לומדים לראות בדף הכתוב "שכבות של סימנים": דלת כניסה לעולם הכתוב ולעושרו הרב-קולי (הפוליפוני).
3. הטקסט הוא רב-שכבתי; הוא עשוי אריגים וקולות, אמירות נועזות והדים מן העבר,
וכל אחד ממרכיבים אלו יכול לתת ביטויי לעמדות ולתכנים שונים. הטקסט הכתוב אינו תוצר הומוגני, אלא תוצר הנותן ביטוי למתחים שהטקסט מסדר ומארגן באופן תקשורתי.
4. כל טקסט הוא בעל צל, כפי שרולאן בארת (Barthes) תיאר זאת. אי-אפשר לדבר על "הכול" - לכל טקסט - הצל שלו, ההופך אותו לפורה: קצת גלוי וקצת חסוי, כזה שניתן לדבר עליו, כזה שלא מובן בשלמותו. לכן, בחרתי להציג נקודות ראות שונות ביחס לכל משימה וביחס לכתוב, מבלי לשאוף למבט כולל. אלו סימני דרך לעבודה שמתבצעת בפועל בשיחה על אודות הטקסטים שנכתבו.
5. דרכים לקרוא ולכתוב הן דרכי פעולה ביחס לעולם. הצעות שונות לבניית משמעות. כל הצעה כזו נטועה בדרך מסוימת להסתכל על העולם הטקסטואלי ולעמוד מולו ובתוכו כדי לחלץ ממנו משמעות. היא לקיחת עמדה, גם אם רגעית.
6. הגישה לעבודה בסדנת כתיבה מאפשרת מרחב להתנסות בדרכי כתיבה וקריאה לא-שגרתיות, כעין "דרך שהלכו בה פחות" (בעקבות השיר של פרוסט), מתוך סקרנות, מבט חוקר והתמסרות למעשה יצירה.
7. משימות הכתיבה הן מעין קרש קפיצה לכתיבת טקסטים, ועם זאת גם דרכים לחקור את האופן שבו משמעות מתעצבת ומתפרקת. המטרה היא להוציא את הכותבים מהמובן מאליו והמוסכם, מתוך אמונה שיציאה כזו תאפשר להם לגלות דרכים חדשות ומפתיעות כדי לתת ביטוי למה שרוצה להיות כתוב.
8. מספר מועט של רכיבים קבועים בונים את מסגרת העבודה ואת יחסי הגומלין בין המשתתפים: היצירה (הטקסטים שנוצרים והטקסטים שמובאים לסדנה), הכותבים והקוראים המתחלפים בתפקידיהם, מושגים על אמנות ואופנות ספרותיות (מה נחשב לספרות? מהי אמנות בעיניי? ביחס למה כותבים?) וההקשר המציאותי (חברתי, תרבותי, פסיכולוגי, פוליטי). היחסים בין כל אלה מייצרים תמונה רגעית, דחוסה ודינמית של המצב העכשווי: מה הקשר ביניהם? איך לארגן את התמונה? האמנם "אמנות" נוצרת כאן? האם יש פה "עבודת יצירה"? אילו חוקים שולטים?

אין לי תשובה אחת לשאלות אלו ולרבות אחרות. כמו שקורה כמעט תמיד - המשמעות נבנית בדיעבד, אחרי הנקודה, מעבר למילים.
כתיבת ספר זה הייתה מעין דרך מפותלת לצייר נקודה זו: הפסקה ברצף הפעולה, התבוננות לאחור ואיסוף חלקִי של עבודה שהייתה. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.