על המעבר בין החושים לשפה


בהליכה מסביב לפארק, ראיתי שמש של ראשית בוקר מבצבצת, זוהרת, בין עננים אפורים. בו-זמנית, תמונה: איילה מתמהמהת בין החולות. והמילים נרקמות מיד סביב המראה:
מבין גלי עננים כבשתיים, שמש אפורה מרוב בוהק, מפהקת, ביישנית, אל בוקר הנגלה בעצלתיים, בפסיעות זהירות של איילה מתמהמהת. מעשה שגרתי שמבט אוהב יכול להפוך למתנה.

איך תחושות "מתורגמות" לשפה? איך קורה שדבר-מה שראינו או חווינו, נניח סנאי קופץ בין העצים, שהנו רק הבזק של תנועה, הופך לתיאור של כתם חום-כתום הנעלם ומופיע ושוב נעלם בין ענפי העץ? האם השפה יכולה להעביר את תחושת הרטט שברגעי התרגשות? שאלות מעין אלו מלוות אותי מספר שנים ומעוררות את תשומת לבי למעבר שבין שתי מערכות כביכול שונות ומקבילות. הניסיון לדייק בתיאור מה שקורה בזמן חוויה כלשהי, אפילו הפשוטה ביותר, הוא מעשה מורכב, כי מדובר בניסיון לכלוא משהו החומק מעבר למילים. כך קורה בדרך כלל במעבר בין נוכחות בעולם לתיעוד עליה, כי במעבר זה יש ממד אסתטי ורגעי שהוא חד-פעמי וקשה לשיתוף. מילותיו החכמות של צ'ואנג טסה מהדהדות בי לא פעם:
ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. למילים יש ערך. ערכן של המילים הוא במשמעות. המשמעות מתייחסת למשהו; אך אותו משהו שהמשמעות מתייחסת אליו אי-אפשר למסור אותו במילים.  צ'ואנג-טסה, קולות האדמה.

איך ומה ובאלו דרכים אפשר לומר את מה שטרם התנסח, עבור זה או זו שחווים את מה שנגלה לתודעה ולדמיון? איך השתי וערב של השפה מצליח, לפעמים, ללכוד רעיונות, תחושות ורגשות?
זה יכול להיראות מעשה מובן מאליו שאין מה לתהות לגביו: תהליך כמעט אוטומטי של שיוּם מה שנגלה לחושי הגוף ולעין התודעה והרגש. אך לאמתו של דבר, זה לא מובן מאליו כלל. בעיני, זהו מעשה קסם: מדובר במעבר המתרגם את השתי וערב של חושים וזיכרונות הנערמים בחוויה רב-שכבתית ודחוסה הכוללת גוונים ועוצמות (לחץ, חספוס, עומק, הקצוץ, בולטות, רוך...) אל מערכת השפה. וגם השפה הנה מערכת רב-שכבתית ומורכבת, הכוללת מילים, תחביר ואסוציאציות שהמילים מעוררות, חלקן בעלות אופי אישי, חלקן, תוצר של היסטוריה ותרבות. השפה יוצרת רשת מיוחדת המתוחה מעל התהום שבין מילה ומילה. מה מצליחה השפה ללכוד מחוויה סובייקטיבית ואילמת הצפונה במעמקי הגוף החווה והחש? איך שפה זו יכולה, לפעמים, להפנות אל המובן שמעבר למה שהיא עצמה מציינת?

נדמה לי שכאשר תרגום מעין זה מנסה להעביר חוויה או רגש או התרשמות, ולא רק מסר רפרנציאלי או דבר-מה מוסכם וברור, הוא מאלץ את הנמענים לסוג של שחזור או הבנייה מחדש: לבנות "בתוכך", את אשר שמעת או קראת או ראית, במעין "מראה פנימית" שמנכסת לעצמי את מה שקודם היה זר ואחר. והפלא הגדול הוא שמאמץ זה לפעמים, מצליח.

בעיני, מעבר אל השפה הוא צעד ענק, צעד המכוון אל מעבר לעצמו, אל משמעות שטרם נוסחה בשלמותה. אני מעזה להציע לראות במעשה תרגום זה, פעולה הנשענת על תהליך מטפורי שמחבר בין הממשי למופשט. יונג תיאר את הזיהוי הלא-מודע והמידי בין אובייקט לדימוי, בין חפץ לתכנים נפשיים, תהליך של סינכרוניזציה: תכנים נפשיים "פגשו" תכנים במציאות והעניקו להם משמעות סימבולית כוללת יותר. מדובר בהפיכת דימויים חיצוניים לייצוגים בעולם הנפשי. וזה מה שהשפה עושה, ברמות שונות של העמקה: היא לוכדת את המציאות ברשת גמישה ומחוררת של יחידות סימבוליות הכוללות תמיד את האפשרות "להיפתח" אל מעבר לעצמן.
תהליך הסימבוליזציה הוא העומד בבסיס היכולת לייצר ייצוגים שונים מן העולם במהלך כל חיי האדם. ניתן לומר שהתוצר הסמלי הוא מעין "הקפאה" של הרגע שבו התרחשה ההסמלה. כלומר: לברוא דימוי שמעיד על חוויה שכבר קרתה וכעת נעדרת ואיננה, אלא בשפה האומרת אותה. בעיני, ניתן לומר אפוא, שהדימוי הסמלי, בתמציתיות ובמידיות שבו, לוכד בו-זמנית נוכחות והעדר, תנועת הזמן ועצירתו, תהליך תוך-אישי ופנייה בין-סובייקטיבית.
האם יש חפיפה בין החוויה עצמה לביטויה המסומל או שמא יש פער ביניהם? האם חוויה והבעה הן סימולטניות? האם החוויה חורגת מהבעתה בדימוי ויזואלי, ורכיבים רגשיים שונים נשארים לא מסומלים? כלומר: האם חוויה והייצוג הסמלי שלה יכולים להתקיים בו-זמנית? או שמא החוויה עצמה חורגת את הסמל המנסה ללכוד אותה? האם תהליך ההסמלה מרחיק בדרך כלשהי את החוויה ואת העודף הבלתי ניתן לסימון שלה? שאלות אלו מיישמות בתחום הנפש, את  עקרון אי-ודאות של ורנר הייזנברג(Heisenberg)  שבתחום הפיזיקה.

שאלות אלו מפנות אל הקשר העתיק שבין השפה לבין הגוף שלנו כיסוד "חווה". מטפורה יכולה לחבר מחדש את העצמי לתחושות גוף ראשוניות המציינות את המעבר פנים-חוץ. במעבר זה נעוצה המודעות לגבי הקיום של עצמי ושל דברים שאינם עצמי. המטפורה מובילה לזיכרון קדום ולתובנה. היא מאפשרת מעין "חזרה" על תחושות מוקדמות נטועות בגוף ובהבחנה בין עולם פנימי לעולם חיצוני בתקופה שהיינו תינוקות והכול היה נזיל (Shengold 1981).
לבסוף, אני רוצה להזמין אתכם, הקוראים, להתמסר למסע זה של תשומת לב והקשבה עדינה לאופן שבו השפה לוכדת חוויות, ובו-בזמן שהיא מצמצמת את הגודש המוחשי המאפיין אותן, היא נותנת להן משהו שהוא מעבר, משהו החורג אל המקום בו המשמעות נמצאת, בו הרוח נושבת.


זוהי הזמנה שנראית לי בעלת ערך בשנה שרק התחילה: לשים לב, להקשיב לגוונים של עצמנו ושל אחרים, לדרך המיוחדת שיש לכל אחד ואחת מאתנו לשתף את אשר היה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.