מטפורות של הנפש




איך תחושות "מתורגמות" לשפה? איך קורה שדבר-מה שראינו או חווינו, שברירי מחשבות שטרם בצבצו מעל זרם התודעה, הופכים לנגלים לעין, מקבלים ביטוי בעזרת מילים או צבע או תנועה? איך מצליחים לזהות עצב, תשוקה או בהלה במשיכת מכחול או בהדהוד של מטפורה? איך רגשות חמקמקים כמו פחד, אבדן, פגיעות והרס מתארגנים ומתנסחים תחת מנגנוני ההבעה והמובן של שפה?
ההבעה במילים, בצבע, במוזיקה או בתנועה, מזמינה את היוצרים להתמודדות עם מרחב התנסותי אחר, בו גם החומר קובע את החוקים והדרישות, לא רק את ה"תכן" או ה"מסר" אותו רוצים למסור. אנחנו מתמודדים עם המַעֲבָר אל שפה ועם "המֵעֵבֶר" של השפה, עם אותו דבר-מה החומק כל מערכת תקשורתית ומושך אותנו אל מה שאין לו ביטוי חד ויחיד. הרגש וההבנה האנושית הם אותו אזור סמיך ודחוס שצריך לעבור דרכו כדי לגעת באחר, ולו גם באחר הדר בנו:

ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. למילים יש ערך. ערכן של המילים הוא במשמעות. המשמעות מתייחסת למשהו; אך אותו משהו שהמשמעות מתייחסת אליו אי-אפשר למסור אותו במילים.  צ'ואנג-טסה, קולות האדמה.
האם השפה יכולה להעביר את תחושת הרטט שברגעי התרגשות? האם צבע וצורה יכולים להעביר פחד, התרסה, כוח, חרדה? שאלות מעין אלו מלוות אותי מספר שנים ומעוררות את תשומת ליבי למעבר שבין שתי מערכות, כביכול שונות ומקבילות. הניסיון לדייק בתיאור מה שקורה בזמן חוויה כלשהי, אפילו הפשוטה ביותר, הוא מעשה מורכב, כי מדובר בניסיון לכלוא משהו החומק מֵעֵבֶר למילים. במַעֲבָר זה יש ממד אסתטי ורגעי שהוא חד-פעמי וקשה לשיתוף.
איך ובאלו דרכים אפשר לומר את מה שטרם התנסח, את מה שנגלה לתודעה ולדמיון? או אולי טרם נגלה והיצירה עצמה היא זו שתחשוף את הנסתר? איך ייצוגים סמליים לוכדים רעיונות, תחושות ורגשות סותרים שעוד לא העזנו לתת להם שם?
תהליך ההסמלה הוא העומד בבסיס היכולת לייצר ייצוגים שונים. התוצר הסמלי הוא מעין הקפאה של הרגע שבו התרחשה ההסמלה. הדימוי שנברא מעיד על חוויה שכבר קרתה וכעת נעדרת ואיננה. ניתן לומר שהדימוי הסמלי, בתמציתיות ובמידיות שבו, לוכד בו-זמנית נוכחות והעדר, תנועת הזמן ועצירתו, תהליך תוך-אישי ופנייה בין-סובייקטיבית.
אני רוצה להזמין אתכם לקרוא את מאמרי האחרון הדן בנושא זה – מטפורות של הנפש בזמני מחלה ופגיעה:  כמו עץ בזמניסערה – מסע ברוח החומר: תרומתו של העיסוק באמנות בתהליך ההתמודדות עם מחלה מסכנתחיים. במרכזו – האופן בו האמנות יכולה לשמש כלי ביטוי לרגשות ולתחושות לא מודעים בזמני מחלה מסכנת חיים. במקביל, דן המאמר בתרומתה הייחודית של האמנות לתהליכים תרפויטיים של העצמת כוח החיים. המאמר מבליט את האופי הפרדוקסלי והמעברי של תהליך היצירה, ואת יכולתה של האמנות לאפשר חיבור גמיש בין ניגודים, וביטוי הן של תקווה והן של תחושות קשות.
מוזמנים לקרוא, להגיב, להעביר לאחרים.
מוזמנים גם ליצור, בכל מדיום, וליהנות מהשקיעה בתהליך. אפשר לשים לב למה בא לידי ביטוי. אפשר גם לא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.