השראה
כשהייתי בגיל בית הספר התיכון, נהגתי לשבת ללמוד ולהכין שיעורים בחדר הקבלה של אמי. אימא שלי רופאה, וחדר הקבלה שלה היה בקומת הקרקע של הבית, קצת מבודד ומנותק מהמפלס העליון ומהחיים המשפחתיים. החדר היה גדול, קצת אפל, עם חלון אחד רחב שזכרוני ממקם מאחורי גבי, ממנו נכנס אור בהיר שהסתנן דרך הווילון הלבן. האור צייר צורות מוזרות על הרצפה הכהה והביא אתו שפע של אותן אבקות קסמים מזעריות, יצורים חיים כביכול, שרואים לפעמים באוויר כשאור מסנוור בוקע לתוכו. לרוב, כך אני זוכרת, הייתי מעדיפה לסגור את התריסים וליצור לי אי של אור בחשכת החלל, בעזרת המנורה שמעלי. הייתי יושבת ליד השולחן הגדול העמוס בתיקים של פציינטים, בכתבי עת על רפואה, בספרים פתוחים, ובכל מיני דפים ופתקים שאמי הייתה מערימה שם. הייתי דוחפת את הכול כדי לפלס מקום לספרים ולמחברות שלי, וכך הייתי מבלה שעות, עם התה הפושר שלי, שקועה במעין חשכה שסביבי, מנותקת מהבית וכמעט מכל רעש מהרחוב.

בחדר זה שעוד קיים עם אביזריו ועם ריח התרופות התמידי, עם החלון, האפלוליות והתמונות הישנות של חלקי הגוף, יש ספריה. ספריה לא גדולה, מספר מדפים בלבד. המדפים הגדושים תלויים מאחורי הכיסא של אמי. וזה הדבר הזכור לי היטב: משם הוצאתי לעצמי ספרים מרתקים, הספרים של אמי, ובהם שקעתי שעות. אני יכולה לראות את עצמי בין הרים של נייר המתאספים לצדדי, נבלעת אל הדפים, קוראת וקוראת מבלי להרגיש שהזמן עובר, שהגיעה שעת ארוחת הערב. משהו מרגעי הקסם האלו היה קשור כנראה, לכך שהיה לי שם עולם נפרד, אחר, עולם בועה, משהו מוחשי מאוד בעיצובו הכול כך שגרתי ויחד עם זאת, מיוחד, כאשר סגירת תריסי החלון אפשרה לי להתנתק משינויים חיצוניים.

רבים היו הספרים שקראתי באותה תקופה, רובם באופן חלקי. קראתי על מחלות שונות, על טיפוסי בני אדם, על היחס בין אוכל לבריאות, על מחלות נפש, על חיי אומנים. ספר ספורים אחד הקסים אותי במיוחד, ספר דק, בעל כריכה מעור, כתוב כך שלא ניתן היה להפסיק את הקריאה, ספר שאפשר לי להתוודע לעולמן הפרוע של דמויות מוזרות ויוצאות דופן. דמויות שחוו הרפתקאות מטורפות למרות המסווה היום יומי שלהן. הן עוררו בי קרבה, סקרנות, רתיעה, ובמיוחד רצון עז לדעת עוד עליהן ועל מה שהספר לא סיפר. קראתי הרבה וללא סדר: קפצתי קדימה ואחורה, שקעתי בהרהורים, תהיתי לגבי המילים שלא הבנתי את משמעותן. דרך דמויות אלו למדתי על עצמי ועל אחרים סביבי. למדתי סוג מסוים של מבט שמלווה אותי עם השנים. סיפורים אלו, יותר מספרים אחרים בספריה של אימא שלי, השאירו בי את חותמם המטריד לפעמים. מדובר בהשפעות שרק כשהתיישבתי לחשוב על דברים אלו שאני כותבת, נעשה לי בהיר עד כמה הן היו מרחיקות לכת ונותנות את אותותיהן בבחירות שלי ובנושאים שאני מתעניינת: קריאה, כתיבה ודרכיהן המפותלות, הלא צפויות, המשונות.

ספר הסיפורים שעליו כתבתי עד כה הוא ספר שרוב תכנו - תאור חלומות והתייחסות אליהם. ריתק אותי הניסיון הנועז, העיקש, החכם ואף עיוור לפעמים, להבין את החלומות ואת עולמו של החולם אותם. אהבתי – כי הרי אני נולדתי לעולם כזה – את הניסיון לראות בהם "סימנים" המזמינים תהליך פרשני. למרות שלפעמים הפריעה לי פה ושם מילה שלא הבנתי, התמדתי בקריאות אלו במשך שנים. מבלי לדעת, התחלתי אז להתאמן בסוג של קריאה שאין לי שם הולם כדי לקרוא לה, אף על פי שהיא שבתוכי, כעמדה של הרפתקה והפתעה מול העולם הכתוב. על חשיבותו בעיני רבים של הסופר, נודע לי מספר שנים אחר כך. מדובר כמובן, בפרויד והספר היה פשר החלומות.

ולסיום: כל פעם שאני צריכה או רוצה לקרוא מחדש אחד מכתבי פרויד, אני פונה לספריה כלשהי, מצלמת את מה שנחוץ לי, ונמנעת מלקנות את הספרים. אמי הבטיחה לי שכשהיא תצא לפנסיה, הספרים בעלי הכריכה מעור ירוק יהיו שלי. ואני סבלנית.