טקסטים מן הסדנאות

סיכום  -  סיגל (יוני, 2016)

לא ממש יודעים משהו אחד על השני
לא ממש מכירים.
חיים ליד ולא ביחד,
בשקט, את הזמן מעבירים.
והוא נשרף, ומתכלה,
ומה יהיה ביום הזה,
שנגלה –
שעברנו עולם שלם בבית אחד
מנותק ומבודד.
שכילינו את ימינו בהבל,
ונגמר.


לבד וביחד  - צביה לוטן (2013)

זאב בא לארוחת ערב . חשבה, כבר עוד מעט. כמה הכינה, התכוננה , עשתה הכל לבד. חשבה על התפריט, החליפה את המחשבה הראשונה , מרק כתומים שמתאים לחורף במנה ראשונה של סלט עדשים ורימונים , שהם מיוחדים לעונה, חשבה על המנה העיקרית שתאפה בתנור ועל קינוח של עוגת לימון שאת המיץ תסחוט מלימונים מהעץ בחצרה. חשבה גם על המקום בו ישבו לאכול, סביב השולחן המיוחד בסלון. והמפה , והכלים והמפיות , הכל. אני עושה הכל לבד, חשבה לעצמה, אך בעצם לא לבד כי חושבת על הביחד שלנו. והביחד שיהיה לנו הערב. מרגישה כל כך ביחד, חשבה. הכל הלך נפש.

זאב הגיע לארוחת הערב, צלצל בפעמון בשעה המיועדת. הביא איתו שמחה ונשיקה ארוכה וחמה. אחר כך חבק אותה ארוכות. "אני רעב" אמר והיא חייכה לעצמה בתוכה, רעב מוסיף המון תיבול לאוכל. "אני רעב אליך " המשיך נוגס בשפתיה. "הספה בסלון נראית לי מתאימה". הוא הצמיד אותה אליו בחיבוק לוהט.
מביט מהצד היה אומר: איזה חיבור נפלא, זוג אוהבים וארוחת ערב מושקעת.
היא הרגישה לבד. כל כך לבד. הכל הלך נפש.



יומנו של שומר הסף השלישי -נעמה גולדברג – וייל  (2013)

בעקבות הסיפור "בפתח החוק" / קפקא


נולדתי פג. אני מספר את זה כשאני רוצה לשעשע את הסובבים אותי, אבל למעשה מדובר בעובדה אמיתית. נולדתי פג.
לא היה ברור אם אצליח להתחזק ולשרוד, ואמי ודאי לא העזה לתאר לעצמה שברוב חיי הבוגרים אתמודד עם עודף משקל ועם מראה של סבל רחב כתפיים.
כשגיליתי במודעות הדרושים של העיתון המקומי שהתפנתה מישרה בשערי החוק, מיהרתי להציג את מועמדותי. היה קל להתקבל. סוף סוף המראה המסורבל והמאיים שלי היה לעזר...
בדיוק סיימתי אז את שירותי הצבאי כחייל פשוט בפלוגת הפרשים והמשימה המרכזית שעמדה בפניי היא להתפרנס.
תנאי העבודה כאן לא מדהימים, אבל אני לא מתלונן. לסחוב מקררים בחדרי מדרגות צרים ומפותלים היא אלטרנטיבה פחות טובה
העמידו אותי בעמדה השלישית והאחרונה. אחריי אין למעשה אף אחד,  אבל אסור לספר על כך. חתמתי על התחייבות לשמור זאת בסוד.
כל מה שצריך לעשות הוא להראות מאיים, וזה, כאמור, לא קשה לי!
על מה אני שומר, זאת אין מספרים פה. יש שמועות אבל אינני יודע מה מהן נכונה ומזמן הפסקתי לשאול.
יש לי פה הרבה זמן לחשוב ולדמיין. לעתים בשעות הדמדומים הארוכות אני מדמיין את עצמי פג, קטן קטנטן, שביר ונזקק, עטוף במבטי חמלה ודאגה, בתוך אינקובטור מחומם היטב.
לפעמים אני כמעט מצליח להרגיש איך זה.
אומרים פה שאם אצטיין – אוכל בעתיד לתפוס את מקומו של שומר הסף הראשון, ואז אוכל לראות קצת את העולם, את העוברים והשבים. מדי פעם נשמעים משם קולות עמומים. אני מחכה לקידום... מצד שני – אני לא בטוח ששם אני אצליח לדמיין את עצמי פג.



עלַי עפ"י אותיות הא"ב - דבי  (2014)

 מי אני?

ן' סופית או נ' של התחלה ושל אמצע?
ה-נ' הסופית היא ארוכה ובאה בסוף. אני ארוכת שנים וכבר סיימתי אי-אילו דברים בחיי. הנ' הסופית כאילו תקועה עמוק ונושאת ראש אל-על. כן, מתאים לי: יש שורשים ויש כנפיים.
והנ' הרגילה? היא יושבת לה בנחת, מתחילה דברים או נמצאת באמצעם. בעצם אני גם נ' רגילה. נו, מתחילה. הנה, כאן ועכשיו.[i]
אם אעבור עכשיו לאות מ' אלך אחורה בסדר הא"ב, אבל אני כבר יודעת שהסדר העקבי או הכרונולוגי לא תמיד משמעותי. גם אצלה יש שני אופני הצגה. המ' הסופית היא סגורה. היא באמת סופית: אין לה פתיחות, היא חתומה. היא לא אני במובן הזה, אבל היא מביעה אותי במקום של השלמה עם משהו שאני עושה, שאפשר להיות בתוכו במצב של נחת ושביעות רצון. זה קורה לי עם הציור: נעים וחמים בציור. אבל המ' הרגילה מביעה מים, זרימה. היא עולה ויורדת ופתוחה משני צידיה, אפילו מושיטה ידיים לצדדים. אני שואפת להיות מ'.
מסתבר שנמשכתי לאותיות שיש להן שני פנים: גם רגילות וגם סופיות. יש לי שני פנים? אולי בהיבט שאני ילדה שמתלהבת ומתחילה וגם אישה מבוגרת שסוגרת.
שתי האותיות הבאות הן אותיות פחות מצויות, יותר נדירות. צ קצת צורמת, מצפצפת. מרעישה. לא מתאימה לי, אני חיה באופן של חיֵה ותן לחיות.  הבית הגלילי שטובל בירק, גינת הירקות, השקט שאופף. צ זו לא אני.
אולי פ'? נשמעת כמו יציאה של אויר שפורץ כשיש לחץ: פפפפפפ. לא אני. והסופית המכופפת – ף – משהו גמלוני. לא.
נשארה אות סופית אחת אחרונה: כ'. היא תמיד פותחת לכיוון ההתקדמות שלה. כאילו שיש לה פה פתוח שרוצה לבלוע את העולם. אפילו הכ' הסופית – ך' – פתוחה קדימה. היא סופית וגם פתוחה. איזו אות נפלאה! כאן אני יכולה להוסיף שבכל סוף יש סַף[ii], שהסוף הוא לא סוף ותמיד ניתן להיעזר בו להתחלה, לשינוי, לפתיחה חדשה. אני רוצה להגיע לכ'!
 [i]  המעניין בהקשר הזה, אותו לא ידעתי כשזרמתי בכתיבה, הוא שאהיה הראשונה שאקרא בקול בסדנא.
[ii] אני מתכוונת  גם למשמעות, אך גם לאותיות: האותיות של המילה 'סף' נמצאות בתוך המילה 'סוף'.




בעקבות קפקא:  השומר (י.ר. 2013)

היום הראשון
היום הוא הגיע אליי. נראה בדיוק כמו שציפיתי. עלוב כל כך, צפוי כל כך ומבטו מתרפס. אחד מהכפריים שמעולם לא היו בעיר הגדולה ומשהגיעו אליה הם בוהים בה בעיני עגל ולא יודעים את השפה.
אמרתי לו מה שהייתי אמור לומר. הרי אני השומר והתפקיד שלי ברור בסיפור הזה.
אני הרי התכוננתי לבואו ועשיתי הכנות משלי.
אני מודה שהיה רגע בו התחשק לי לקרוא לו לצד וללחוש באוזנו את מה שמוחו לא השכיל להבין. שאפשר, שניתן, שזה תלוי רק בו, שהוראות ניתן לכופף. אבל תפקיד זה תפקיד. אני זה אני והוא זה הוא. אני השומר.
אז אמרתי לו שהשער נעול. שאי אפשר להיכנס עכשיו.
ואז, בכל זאת מצאתי את עצמי אומר "אם כ"כ קשה לך לעמוד בפיתוי, נסה נא להיכנס למרות האיסור שלי". אבל מיהרתי לסייג, כדי שקפקא לא יאשים אותי חס וחלילה בבגידה, ויעלים אותי מהסיפור. הזהרתי מכוחי הגדול ומשומרי סף נוספים שכל אחד גדול מקודמו.
איזו בדיחה. אין שום שומרים נוספים.  סתם המצאתי באלתור של רגע שמשום מה עבד הפעם.
והוא ישר האמין, כנראה התרגל לציית, להאמין, להיכנע.
ראיתי שהוא מבולבל. הוא לא צפה קשיים כאלה. שבוי בתוך כל מה שאמרו לו עד היום לא היה מסוגל למרוד ולו לרגע. פשפש קטן שכמותו.
עמד, שתק והרהר. גם אני שתקתי. באותו רגע היתה דממה . לא שנאתי אותו וגם לא אהבתי.
ראיתי שהוא אומד את כוחי, בוהה בגופי, בבגדיי. מבלי שאמר זאת, ראיתי שהחליט להמתין עד שיקבל רשות.
מה יכולתי לעשות?
נתתי לו שרפרף. ישב, ונראה עוד יותר נמוך, עוד יותר פתטי.
החלה לחדור למוחי ההכרה שאתקע איתו ליותר מיום אחד. השאלה כמה זמן ייקח לו להבין, והאם אי-פעם יהיה לי סיכוי להשתחרר ממנו ולהשתתף בסיפור אחר, או שתמיד אתקע כאן יחד אתו.
ימים יגידו.





2 comments:

  1. היום הראשון כתוב נורא יפה ומסקרן לשמוע מה קרה אחר כך. האם האיש הזה העז להיכנס או שכמו רובנו ויתר ועד היום יושב שם ובוהה

    השבמחק
  2. אני לא יודעת. היה צריך לשאול אותו.
    מכיוון שהרבה זמן עבר, אני נוטה לחשוב שהוא כבר לא יושב שם.

    השבמחק

לפניך - מקום פנוי לעצירה: אתנחתא.
מקום כדי להגיב, לשתף, לספר, להביע דעה.