תהליך הכתיבה כתהליך של גילוי הסובייקט

בימים טרופים של קיץ זה, שבמהלכם אנשים שוכחים מהו צלם האדם המפעפע בתוכם ובאחרים, ושוכחים עוד יותר שהם-הם פרי המעשים שלהם ושל החלטותיהם כיצד לבטא את מהותם במעשים ובדיבור; בימים של שכחה ובלבול עמוק ביחס לכך שלהיות אדם הנה "עבודה מתמשכת" ולא פרי המזל או תוצר לוואי של "התקיימות", בימים של אבל וכאב על כך שרוח החיים מאבדת מקדושתה ומהמסתורין שבה, חשבתי לשתף אתכם, קוראים יקרים, בדברים אחדים שכתבתי על תהליך הגילוי של הסובייקט שבמהלך הכתיבה. ולא רק לכתיבה כוונתי – כל פעולה שאדם משוקע בה כדי להצמיח את הרוח השוכנת בתוכו, יכולה להפוך לפעולה מעין זו. כל מעשה הנעשה מתוך התמסרות ורגש אוהב, יכול לאפשר התגלות ותיקון.

כשתקראו – אתם מוזמנים להחליף "לכתוב" בכל פועל שתתאים לכם:

מהי ייחודיות הכותב? מה או מי כותב את הטקסט הנפרש על הדף? בהתייחס לאיזה שותף נעלם מפיק הכותב את קולו הייחודי ואת משמעות הכתוב? קשה לענות על שאלות אלו באופן פסקני וסופי. ובכל זאת, נראה שהכתיבה מאפשרת יצירת זיקה ממשית בין ה"אני", כפי שהוא מצטייר בעיני הכותב - "אני" משוקע במערכת סימבולית, ובין "אחר פנימי", זר ואינטימי בו-בזמן - מרחב נפשי שבו נשמרת האחרוּת הייחודית הלא-צפויה בהופעותיה של הכותב, אחרות  חיצונית כביכול.

אולי אפשר לזהות זרות זו עם הלא-מודע של פרויד, אולי מדובר באפיקים הטרום-מילוליים של הפרט. אולי זוהי הזרות או הפיצול אשר הכּניסה לתרבות

ההגדה – הזמנה לקריאה מתחדשת

כשמגיעה עונה זו, אני מוצאת את עצמי חושבת על הדרך שבה ארצה לקרוא את ההגדה. קריאתה אף פעם אינה מובנת מאליה. מבחינתי הקריאה הינה הזמנה להפוך את הטקסט הישן, לכלי שמאפשר לתת ביטוי לסיפור פנימי ואישי. האמנם?

ובכן, כמו שקורה גם במסורות אחרות ניתן להוסיף עומק ומשמעות לחיפושים ולהתלבטויות עכשוויים על ידיי "כתיבה מחדש" של טקסטים עתיקים, על ידי מילוי השלד שהכתוב מציג. המרשם ידוע ומוכח: קריאה חוזרת וחקרנית של טקסט עתיק מאפשרת להעמיד אותו באור מתחדש. מה נגלה בקריאה זו? טקסט עשוי טלאים: סיפורים, מדרשים, פיוטים, ברכות וטקסים שחוברו יחדיו. הם מזמינים אותנו לקחת עמדה פעילה: אפשר לשלול אותם באופן גורף, ואפשר לזהות בהם אתגר פרשני של קריאה. התייחסות המשתנה לפי הזמן, המקום ומצב הרוח.

בזכות הקריאה - ניתן להפוך שעטנז זה של שפות ומנהגים, לכלי הנושא אמירה אוניברסלית ואישית כאחת. סיפור ההגדה הוא סיפור על יציאת מצרים. סיפור ארכיטיפי שפונה לרבים - יציאה מעבדות לחירות. ההגדה היא מעשה פרשני רב היקף אשר במרכזו סיפור מקראי ומערכת טקסים שנקשרו בו. כפי שאני רואה כעת, זוהי יציאה מתמשכת לחופש שבטוויית משמעות בעולם ובכתוב. וכמו בהגדה החוזרת על עצמה בכל שנה,  היציאה אל החופש היא מעשה מתמשך שאינו נגמר. ההגדה יכולה להפיח השראה: איך לקרוא את הגדה הפעם? איך לתת לה לומר דבר-מה היום?

סדנת כתיבה במרחב הווירטואלי

הסיפור התחיל בפברואר. התבקשתי להעביר סדנת כתיבה באתר ווירטואלי. הוא הסתיים לפני שבוע ואני עדיין לא יודעת כיצד להעריך את אשר קרה. על-כן אני כותבת, כדי להכניס קצת סדר למחשבות שלי.

בהתחלה חשבתי שזה בלתי אפשרי. סדנת כתיבה באתר ווירטואלי! קורס אקדמי. ועוד לשלב בהדרכה את מושג ההכלה ויישומו בעבודה בקבוצה. האם זה אפשרי? איך ניתן להגיב רגשית לצג המחשב? איך אפשר לפתח דיאלוג? מה קורה עם הנוכחות הפיזית במפגש, עם המבטים והמחוות, עם טון הקול והבעות פנים? אין לי תשובות לשאלות אלו ולרבות אחרות שצצו בעקבות כניסתי לסיפור כדמות הסוללת את דרכה תוך עשייה – כלומר, תוך כתיבה: כתיבת הנחיות, התכתבות עם הסטודנטים והנעתם לכתיבה. מן ההתחלה החלטתי לכתוב בטון דיבורי, בלי לצמצם וללטש ולהיעזר בשפה "אקדמית" וחסכנית. בעזרת דימויים, רצף של דוגמאות, שילוב שאלות, פנייה ישירה לקהל שנמצא שם, במקום אחר... החלטתי לדבר בעזרת כתיבה אל סטודנטים הלא נראים אך הנוכחים בשיעור. מוזר, כי לפתע כל מיני דברים שאני יכולה לומר בקול, נשמעים לי

מסע אל גילוי כוחות היצירה

ראיתי לפני כשבועיים את הסרט Frozen, עיבוד לסיפור "מלכת השלג" של אנדרסן. נכון: זה עיבוד חופשי מאוד, עובדה שהביאה אותי לקרוא את הסיפור מחדש. שאלתי את עצמי מה חשב הנס כריסטיאן אנדרסן כאשר כתב את הסיפור המוזר והפנטסטי על מלכת השלג, הילד קאי והילדה האמיצה גרדה? מה הטריד את לבו? העצב המשוך על הטקסט, עצב עמוק שכל קוראי אנדרסן מכירים מטקסטים אחרים, מצטייר פה גם ככוח מפתה ומזמין, כוח שקשה לסרב לו. כמו בכל סיפור טוב – גם סיפור ילדים זה מציג לפנינו מספר דרכים לקרוא את העולם המורכב שהוא מעצב. לא משנה אלו הם הכוחות המושכים את קאי אל מלכת השלג (רוע, מיניות, דיכאון, אפיסת כוחות, ביטול עצמי, כמיה למשהו אחר...), הבולט הוא שכוחות אלו שוכנים בנפש והם עוצמתיים, תובעניים ומפתים את הגיבור להתמסר להם. האם יש פשרות אפשריות? איך לומדים לחיות עם הכוחות הסותרים הפוקדים את העולם? נדמה לי שרכיבים אלו הועברו לגרסה של אולפני דיסני, גם כאשר העלילה מתרחקת מהמקור ומציגה גיבורים בעלי תודעה עכשווית.

הסרט Frozen הוא יצירת אנימציה עם מוזיקה נהדרת. הסרט מספר את הסיפור של אנה, היוצאת למסע כדי להפשיר את הממלכה, לאחר שאחותה אֶלסה, מלכת השלג, כיסתה אותה בשלגים. בזמן שצפיתי בסרט, וגם לאחריו, לא יכולתי שלא לחשוב על

סדנת כתיבה - התמסרות לתנועה

יש משימת כתיבה אחת שאתה אני נוהגת לפתוח כמעט כל סדנת כתיבה שאני מדריכה. אני קוראת לה "הכתבה", והיא מזמינה את המשתתפים לכתוב סיפור תוך שימוש במילים שאני מכתיבה בזמן המצאת הסיפור. נשמע מסובך? קצת. המצב מחייב לכתוב מהר, מהר מאוד. לחבר מילים, משפטים...חוטים הולכים ונשזרים, להתמסר לקצב ההכתבה ולמה שעולה ונחשף באמצעותה.

מפתיע אותי תמיד איך המשימה החוזרת על עצמה במבנה שלה, יכולה לרגש אותי כל פעם מחדש ולעורר סקרנות לגבי מה ייצא הפעם הזאת, מה המשתתפים יעלו על הדפים. איך מבנה מוכר ושגרתי ו"משומש" יכול לכלול בתוכו את האפשרות לשינוי ולפליאה? איך זה קורה כל פעם מחדש?

בעיניי, יש קסם מיוחד באופן המפתיע שמילים מצליחות לעורר אסוציאציות, לפתוח את הערוץ החושי, להשתרג מסביב למילים אחרות ולייצר מרחב רגשי - מרחב שבו לשפה יש נוכחות גופנית ממש, וכל אחד יכול לומר "אני" בדרכים שונות וייחודיות, בעזרת אותן המילים שאני מכתיבה. האסוציאציות מתפתחות בזכות הדינמיקה שבין הדומה לשונה, כפי שהיטיב לתאר דלז' (Gilles Deleuze), בין מה שמוכר מקודם, ידוע ומרגיע לבין מה שמערער את האיזון, כי הוא חדש ואחר ומצריך התאמה וסדר כדי שיהפוך למשמעותי. וזה מה שקורה בזמן הכתיבה – משהו משמעותי מתחיל להיאמר, דרכנו ובזכותנו. משהו שלא ידענו עליו קודם, רגע לפני הכתיבה. זו אחת הסיבות שהופכת את הכתיבה – להרפתקה.