מצפן פנימי לארגון סדנאות כתיבה

בתקופה זו של השנה, כאשר עוצרים ועושים סיכומים, אני מוצאת את עצמי חושבת על הקסם שמאפשר לסדנה או למפגש לימודי להתקיים, להניע, להשאיר סימן על לוח הלב. מה בדיוק קורה?  איך הדבר אפשרי? מהו מרחב המפגש שנרקם בין המנחה לבין המשתתפים? אין לי תשובות מבוססות לשאלות אלו – רק רסיסים של תובנות ושל תחושות.

ולמרות הספקות וחוסר הדיוק – אין לי ספק שאני נמצאת במרחב בו ניתן לשחק, להמציא, לברוא. מתחם הדמדומים שעליו אני מדברת כאשר אני כותבת על קריאה: לשקוע, לזרום, להיות מוכן ללכת לאיבוד ולא להבין. אפשר לדמיין, וגם להעז לתת לאחר שבנו לבצבץ ולהראות את עצמו...אפשר להיות מבולבל.

מדובר במרחב בו אני סומכת על היכולות של האחרים לשחק אתי ולאפשר לעצמם לדמיין וליצור. עם הזמן למדתי להביא מרחב זה אתי לכמעט כל מקום פיזי בו אהיה. לאמתו של דבר, לפעמים קסם זה לא עובד: משהו בקשר או באנרגיה שבאוויר,

על הקריאה - חוויה על במת הדמיון

אולי זה קורה גם לכם: לי יש מספר דרכים לקרוא טקסטים. לא פעם, אני תופשת את עצמי מקשיבה לקול פנימי שאומר לי "קראי יותר מהר – כך  לא תגמרי אף פעם", או "תפסיקי לבהות בשורות", או אפילו "חפשי אחורה, יש משהו שפספסת!" אני ידועה כקוראת אטית במיוחד אבל אני יודעת גם להחליט מתי לקרוא מהר מאוד, תוך זיהוי המושגים החשובים בלבד. קריאה מהירה לא באה לי בטבעיות, ואני צריכה להזכיר לעצמי פעם אחר פעם שקבעתי לעצמי לסיים לקרוא עד שעה מסוימת: זו מעין תחרות עם עצמי. אתם מכירים מצבים כאלו? מדובר בסוג של פיצול: זהו "תפקיד" שאנחנו מחליטים כיצד למלא אותו.

כאשר אני אומרת שלהיות קורא  זה בעצם למלא תפקיד של קורא, אני מתכוונת לגמישות זו - היכולת לווסת, לכוון ולכייל (calibration) את תהליך הקריאה שלנו בהתאם לנסיבות. עצרו לרגע וחשבו – איך אתם מווסתים את הקריאה שלכם? איך אתם "תופשים" את עצמכם קוראים בזמן הקריאה ומזהים חוט של רעיון שכדאי ללכת בעקבותיו? 

על הקריאה: רגשות, פערים ודרכי הפיתוי של הטקסט

קראתי את סטונר (יצא לאור לראשונה ב-1965, ושוב ב-2003) לפני מספר חודשים, ומאז – אני רוצה לכתוב עליו כדרך לברר לעצמי מדוע הספר הילך עלי רושם כזה. וזאת -  למרות שבזמן הקריאה הרגשתי מעין "סערה פנימית" לתיאור עולמו של סטונר והבחירות שלו. במה טמון כוחו של הספר? אולי בתיאור הראליסטי ובשפה הישירה? אולי באיפוק המספר ובחמלה שהוא מגלה כלפי הדמויות? ויכול להיות שהטון המינורי הוא זה שמעצים את חוויית הקריאה? איני יודעת בבטחה.

שאלות אלו הן מורכבות, כי הן שואלות דבר-מה על כוחה של החוויה האסתטית, על משהו שלא קשור לאיכויות "הנפשיות" של הדמות או לטיב האירועים שבהם היא מעורבת. זה משהו אחר, חמקמק, עצמתי, מעורר רעד רגשי: נדמה לי שזה משהו קשור לאופן שהטקסט "מפתה" (בשפתו של רולאן בארת) את הקוראים להיכנס אל בין שורותיו ולהשתכן בעולם המיוצג: להיות "אחר" ולחוות "אחרוּת" זו בעזרת ניסיון אישי.   

דימיון הקוראים במפגש עם הטקסט

לא מזמן לימדתי מחדש את המעשייה סינדרלה. מעניין היה לקרוא שוב את מגוון הפרשנויות: תהליך התבגרותה של הגיבורה, סיפור על קינאת אחים או על הדרך להשיג אינדיבידואליזציה ועיצוב זהות עצמית, וגם סיפור-מסע רוחני שמביא להתמרת ה"אני" או ביטוי לתפישות פטריארכליות על נשים. התלאות שעל הגיבורה לעבור בעלילת הסיפור יכולות להיות תוצאה של הרוע של אחיותיה ואימא החורגת, אך גם לעונשים שהגיבורה מקבלת בגלל אשמה כלשהי. ולהבדיל, העבודות שעליה לבצע יכולות להיות חלק ממסע של התפכחות, צמיחה והִטהרוּת לקראת השלב שבו תוכל לצאת לאור ולהיות מוכרת כבעלת ערך עצמי. כל קריאה, כמובן, נשענת באופן אחר על זיהוי רכיבים בעלי משמעות בעלילה ובפרשנות שונה של רכיבים אלו והשלכתם הסימבולית על מהות המעשייה בכללותה. מה הדבר הראשון שעולה בדמיונכם בעקבות קריאת סינדרלה?