אל המקום שהרוח נוכחת

מזמן לא כתבתי במרחב זה, ב-אתנחתא, כי הייתי עסוקה בעריכתו של ספרי שעומד לצאת לאור: מרחב מוגן לאיבוד זמני של שיווי המשקל – הזמנה לסדנת כתיבה.

הניסיון לדייק בתיאור מה שקורה בזמן הדרכת סדנה הוא מורכב, כי מדובר בניסיון לכלוא משהו החומק מעבר למילים. כך קורה בדרך כלל במעבר בין עשייה לתיאוריה, כי בעשייה יש ממד אסתטי ורגעי שהוא חד-פעמי. מילותיו החכמות של צ'ואנג טסה חזרו אלי לא פעם:

ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. למילים יש ערך. ערכן של המילים הוא במשמעות. המשמעות מתייחסת למשהו; אך אותו משהו שהמשמעות מתייחסת אליו אי-אפשר למסור אותו במילים.  צ'ואנג-טסה, קולות האדמה.

ללא ספק – זו התרחשות שיש בה קסם מיוחד.

לקראת ימי הקיץ הבאים, רציתי לשתף אתכם בחלק מהדף האחרון של הספר, סוף מסע שהוא תחילתו של דבר-מה חדש שטרם יתגלם. הנה מספר רעיונות שכתובים שם:

בעקבות המשימות - אל המקום שהרוח נוכחת

1. העבודה בסדנת הכתיבה המתוארת בספר שואפת לעורר חשיבה על הטקסט, על כתיבתו ועל קריאתו מנקודות ראות שונות, מתנגדות או לא-תואמות, צורמות.

2. הרעיון המרכזי הוא לאפשר חשיפה אינטנסיבית לטקסטים כ"מקום מפגש" של פרקטיקות ושל פרספקטיבות, של כוחות, תשוקות וויתורים. משימות הכתיבה הלא-שגרתיות והקריאה החקרנית מאפשרות חשיפה זו. כך, המשתתפים לומדים לראות בדף הכתוב "שכבות של סימנים": דלת כניסה לעולם הכתוב ולעושרו הרב-קולי (הפוליפוני).

3. הטקסט הוא רב-שכבתי; הוא עשוי אריגים וקולות, אמירות נועזות והדים מן העבר,

סדנת כתיבה במרחב הווירטואלי

הסיפור התחיל בפברואר. התבקשתי להעביר סדנת כתיבה באתר ווירטואלי. הוא הסתיים לפני שבוע ואני עדיין לא יודעת כיצד להעריך את אשר קרה. על-כן אני כותבת, כדי להכניס קצת סדר למחשבות שלי.

בהתחלה חשבתי שזה בלתי אפשרי. סדנת כתיבה באתר ווירטואלי! קורס אקדמי. ועוד לשלב בהדרכה את מושג ההכלה ויישומו בעבודה בקבוצה. האם זה אפשרי? איך ניתן להגיב רגשית לצג המחשב? איך אפשר לפתח דיאלוג? מה קורה עם הנוכחות הפיזית במפגש, עם המבטים והמחוות, עם טון הקול והבעות פנים? אין לי תשובות לשאלות אלו ולרבות אחרות שצצו בעקבות כניסתי לסיפור כדמות הסוללת את דרכה תוך עשייה – כלומר, תוך כתיבה: כתיבת הנחיות, התכתבות עם הסטודנטים והנעתם לכתיבה. מן ההתחלה החלטתי לכתוב בטון דיבורי, בלי לצמצם וללטש ולהיעזר בשפה "אקדמית" וחסכנית. בעזרת דימויים, רצף של דוגמאות, שילוב שאלות, פנייה ישירה לקהל שנמצא שם, במקום אחר... החלטתי לדבר בעזרת כתיבה אל סטודנטים הלא נראים אך הנוכחים בשיעור. מוזר, כי לפתע כל מיני דברים שאני יכולה לומר בקול, נשמעים לי

דלת כניסה לזיכרון

במהלך הדרכה של סדנת כתיבה, הצעתי משימה המעוררת את המודעות לחושים, ובמיוחד לחוש המישוש: לגעת בדברים, לתפוש את חפציו∙תם. ובמקרה הזה – היו בסדנה מוטות עץ בצבעים שונים, חלקים, מחוספסים, מגולפים: שאריות של מסגרות לתמונות. המישוש יכול להיות מעין דלת כניסה לעולם האסוציאציות, הזיכרונות, ההשלכות, הסמלים האישיים. מפגש ייחודי בין מרחב לזמן. המשימה לקחה את הכותבות למחוזות שונים: סיפורים סופרו ואופקים נפתחו אל המרחב הפנימי.

איך המגע והרגש מועברים לשפה? איך זה עובד? מה בתיאור כתוב מצליח לעורר את החושים של הקוראים?

בניסיון לחדד את ההתבוננות בתופעה זו ובשאלות אלו, הבאתי לקריאה קטעים מספר אהוב עלי, הדוח של ברודק, מאת פיליפ קלודל. זהו ספר מרתק ומרגש, בו נעשו בחירות ספרותיות ייחודיות שהצליחו לתת לו עומק, אוניברסליות ופיוטיות עדינה.

הספר מוצג כדוח שברודק כותב כדי לזכות את אנשי הכפר מהרצח בו רובם היו מעורבים. ברודק הוא בו-זמנית משכיל, רגיש ויודע לכתוב; אך ברודק הוא גם שונה, מרוחק, לא מעורב במה שקורה סביבו ומוכן להתנהג כלא-אדם כדי לשרוד. עלילת הספר משבצת יחדיו מספר סיפורים. האמביוולנטיות של ברודק כמספר וכעד שזורה לאורך כל הטקסט. הצירוף שקלודל עושה בנקודת הראות של ברודק על האירועים, יחד עם רצונו לצרף עדויות המעניקים "אמיתות" לדבריו - הוא רכיב התורם למורכבותו של הטקסט, ולמתח בין התבוננות, תיעוד והתרגשות.

הקוראים מוזמנים להפעיל את היכולת לזהות פרטי עלילה מוכרים ביותר (עולם השואה והאסירים, הכיבוש הנאצי, מחנות הריכוז וההשפלות, היחס החששני והאלים כלפי "האחר" - הכול, מרומז ומוזכר באופן לא מפורש); הקוראים גם מוזמנים להפעיל את הממד האלגורי הפועל בספר ונותן לו את היכולת לדבר על כאן ועכשיו - הכול יכול להיהפך לסמלי, גם ברמת הדמויים והדמויות, וגם ברמת העלילה הרחבה.

הספר מזמין לדעתי קריאה שמצד אחד עוקבת אחרי העלילה והשלמת הפרטים, ומצד שני, מייצרת בקוראים התחושה שמדברים על משהו נוסף, שהעולם הבדיוני לא מסתיים בין דפי הספר בלבד, שלאמירה יש הדים מעבר לטקסט עצמו. זהו כוחו של הרומן - לחרוג אל מעבר לעולם המסופר ולהדהד בתודעתנו ובמציאות הסובבת אותנו. הרי "אחרים" נוכחו במשך כל השבוע בחדשות, וגם היו נוכחים בפרשת השבוע, בפרשה הראשונה של ספר שמות.

משימת כתיבה כמסע אישי

לפני שנים רבות מאוד, קראתי את הספר של גו'זף קמפבל ((Joseph Campbell הגיבור בעל אלף הפנים (1949). קראתי אותו בספרדית, בכריכה רכה. קניתי אותו יחד עם כל הביבליוגרפיה של קורס שלא הספקתי לסיים כשבאתי לארץ, וקראתי אותו בקיץ הראשון על הר הצופים. הוא שאב אותי לבין דפיו והשאיר עלי רושם עתיר עצמה שלא דהה עם השנים. הוא הזכיר לי קצת את ולדימיר פרופ (Propp Vladimir), החוקר הסטרוקטורליסטי שזיהה את מרכיביה הבסיסיים של עלילת הגיבור במעשייה הרוסית (1928). קראתי את הספר של קמפבל לאט, בהנאה, בהתמסרות. על אף שמדובר בספר עיוני המאגד ידע רב על סיפורים ומיתוסים בתרבויות שונות, וגם תובנות מעמיקות באשר למבנה הכמעט אוניברסלי של עלילותיו – אני חוויתי את קריאת הספר כמסע אישי.

ראיתי את עצמי כאחד הגיבורים בספר, מחליפה אישיויות בהתאם למאפיינים של כל גיבור, יוצרת הקבלות בין חיי ותכניותיי לבין המתואר בספר. הגיבור יוצא לדרך כדי לגלות "משהו" ולחזור למקום מוצאו כשהוא "אחר", הוא עובר טרנספורמציה והופך להיות זה שמעבר ליכולותיו ההתחלתיות.

סדנת כתיבה - התמסרות לתנועה

יש משימת כתיבה אחת שאתה אני נוהגת לפתוח כמעט כל סדנת כתיבה שאני מדריכה. אני קוראת לה "הכתבה", והיא מזמינה את המשתתפים לכתוב סיפור תוך שימוש במילים שאני מכתיבה בזמן המצאת הסיפור. נשמע מסובך? קצת. המצב מחייב לכתוב מהר, מהר מאוד. לחבר מילים, משפטים...חוטים הולכים ונשזרים, להתמסר לקצב ההכתבה ולמה שעולה ונחשף באמצעותה.

מפתיע אותי תמיד איך המשימה החוזרת על עצמה במבנה שלה, יכולה לרגש אותי כל פעם מחדש ולעורר סקרנות לגבי מה ייצא הפעם הזאת, מה המשתתפים יעלו על הדפים. איך מבנה מוכר ושגרתי ו"משומש" יכול לכלול בתוכו את האפשרות לשינוי ולפליאה? איך זה קורה כל פעם מחדש?

בעיניי, יש קסם מיוחד באופן המפתיע שמילים מצליחות לעורר אסוציאציות, לפתוח את הערוץ החושי, להשתרג מסביב למילים אחרות ולייצר מרחב רגשי - מרחב שבו לשפה יש נוכחות גופנית ממש, וכל אחד יכול לומר "אני" בדרכים שונות וייחודיות, בעזרת אותן המילים שאני מכתיבה. האסוציאציות מתפתחות בזכות הדינמיקה שבין הדומה לשונה, כפי שהיטיב לתאר דלז' (Gilles Deleuze), בין מה שמוכר מקודם, ידוע ומרגיע לבין מה שמערער את האיזון, כי הוא חדש ואחר ומצריך התאמה וסדר כדי שיהפוך למשמעותי. וזה מה שקורה בזמן הכתיבה – משהו משמעותי מתחיל להיאמר, דרכנו ובזכותנו. משהו שלא ידענו עליו קודם, רגע לפני הכתיבה. זו אחת הסיבות שהופכת את הכתיבה – להרפתקה.