מטפורות של הנפש

איך תחושות "מתורגמות" לשפה? איך קורה שדבר-מה שראינו או חווינו, שברירי מחשבות שטרם בצבצו מעל זרם התודעה, הופכים לנגלים לעין, מקבלים ביטוי בעזרת מילים או צבע או תנועה? איך מצליחים לזהות עצב, תשוקה או בהלה במשיכת מכחול או בהדהוד של מטפורה? איך רגשות חמקמקים כמו פחד, אבדן, פגיעות והרס מתארגנים ומתנסחים תחת מנגנוני ההבעה והמובן של שפה?

ההבעה במילים, בצבע, במוזיקה או בתנועה, מזמינה את היוצרים להתמודדות עם מרחב התנסותי אחר, בו גם החומר קובע את החוקים והדרישות, לא רק את ה"תכן" או ה"מסר" אותו רוצים למסור. אנחנו מתמודדים עם המַעֲבָר אל שפה ועם "המֵעֵבֶר" של השפה, עם אותו דבר-מה החומק כל מערכת תקשורתית ומושך אותנו אל מה שאין לו ביטוי חד ויחיד. הרגש וההבנה האנושית הם אותו אזור סמיך ודחוס שצריך לעבור דרכו כדי לגעת באחר, ולו גם באחר הדר בנו:

ההגדה – הזמנה לקריאה מתחדשת

כשמגיעה עונה זו, אני מוצאת את עצמי חושבת על הדרך שבה ארצה לקרוא את ההגדה. קריאתה אף פעם אינה מובנת מאליה. מבחינתי הקריאה הינה הזמנה להפוך את הטקסט הישן, לכלי שמאפשר לתת ביטוי לסיפור פנימי ואישי. האמנם?

ובכן, כמו שקורה גם במסורות אחרות ניתן להוסיף עומק ומשמעות לחיפושים ולהתלבטויות עכשוויים על ידיי "כתיבה מחדש" של טקסטים עתיקים, על ידי מילוי השלד שהכתוב מציג. המרשם ידוע ומוכח: קריאה חוזרת וחקרנית של טקסט עתיק מאפשרת להעמיד אותו באור מתחדש. מה נגלה בקריאה זו? טקסט עשוי טלאים: סיפורים, מדרשים, פיוטים, ברכות וטקסים שחוברו יחדיו. הם מזמינים אותנו לקחת עמדה פעילה: אפשר לשלול אותם באופן גורף, ואפשר לזהות בהם אתגר פרשני של קריאה. התייחסות המשתנה לפי הזמן, המקום ומצב הרוח.

בזכות הקריאה - ניתן להפוך שעטנז זה של שפות ומנהגים, לכלי הנושא אמירה אוניברסלית ואישית כאחת. סיפור ההגדה הוא סיפור על יציאת מצרים. סיפור ארכיטיפי שפונה לרבים - יציאה מעבדות לחירות. ההגדה היא מעשה פרשני רב היקף אשר במרכזו סיפור מקראי ומערכת טקסים שנקשרו בו. כפי שאני רואה כעת, זוהי יציאה מתמשכת לחופש שבטוויית משמעות בעולם ובכתוב. וכמו בהגדה החוזרת על עצמה בכל שנה,  היציאה אל החופש היא מעשה מתמשך שאינו נגמר. ההגדה יכולה להפיח השראה: איך לקרוא את הגדה הפעם? איך לתת לה לומר דבר-מה היום?

המעשה הפרשני כעמדה אתית

מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות.

איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד?

דימיון הקוראים במפגש עם הטקסט

לא מזמן לימדתי מחדש את המעשייה סינדרלה. מעניין היה לקרוא שוב את מגוון הפרשנויות: תהליך התבגרותה של הגיבורה, סיפור על קינאת אחים או על הדרך להשיג אינדיבידואליזציה ועיצוב זהות עצמית, וגם סיפור-מסע רוחני שמביא להתמרת ה"אני" או ביטוי לתפישות פטריארכליות על נשים. התלאות שעל הגיבורה לעבור בעלילת הסיפור יכולות להיות תוצאה של הרוע של אחיותיה ואימא החורגת, אך גם לעונשים שהגיבורה מקבלת בגלל אשמה כלשהי. ולהבדיל, העבודות שעליה לבצע יכולות להיות חלק ממסע של התפכחות, צמיחה והִטהרוּת לקראת השלב שבו תוכל לצאת לאור ולהיות מוכרת כבעלת ערך עצמי. כל קריאה, כמובן, נשענת באופן אחר על זיהוי רכיבים בעלי משמעות בעלילה ובפרשנות שונה של רכיבים אלו והשלכתם הסימבולית על מהות המעשייה בכללותה. מה הדבר הראשון שעולה בדמיונכם בעקבות קריאת סינדרלה?

סדנת קריאה: בדיונות, מאת בורחס

בדיונות, 

מאת חורחה לאויס בורחס

בדיונות הוא אחד הספרים שבלעדיהם – אי אפשר לחשוב על הספרות המודרנית. זאת לא אמירה מוגזמת. בעקבות צעדיהם של פראנץ קפקא ואדגר אלן פו, משנה חורחה לואיס בורחס את ההבנה של מהו בדיון ומה הם "נושאים ספרותיים" – אבל יותר מכל, הוא משנה את מקומו של הקורא ביחס לטקסט הכתוב ואת דרכינו להבין את מעשה הקריאה. נכון – קדמו לו סופרים אחרים שאתם הוא מנהל דיאלוג עשיר לאורך כתביו. דיאלוג המוטבע ברוח הרעיונות שהפיץ: כל סופר "ממציא" את קודמיו...

דרך הרוח

דמיינו לעצמכם פרסומת לשוקולד לילדים: צבעונית, מעט מילים, אולי הבטחה להפתעה בכל חפיסה, אולי הצעה למועדון מיוחד או לקוד כניסה למשחק מחשב. האם קהל היעד הוא הילדים והוא המכתיב את הטקסט? או אולי אלו ההורים שאמורים לקנות את המוצר? או אולי עניין השוקולד הוא שולי, והמטרה היא לקבל את פרטי הילדים על ידי שידולם להיכנס למשחק מחשב?

אני רוצה להציג כלי נוח, גמיש ושימושי לעבודה עם טקסטים מכל מיני סוגים.  אני קוראת לו מעוין הטקסט, והוא בעצם מעין "מפת דרך" או "מפתח רב תכליתי" כדי לדעת כיצד להתייחס לטקסטים...