ספר טוב לא נגמר - הוא מתקיים בנו

קראתי פעם שטקסט טוב לא נגמר לעולם – הוא הופך לחלק מאתנו. יש משהו נכון בקביעה זו, ספרים מלווים אותנו במהלך חיינו.

איך זה יכול להיות? איך קריאה כזאת אפשרית? כיצד קורה שדבר כתוב שמונח מולי, הופך למעין "אובייקט פנימי" שאני נושאת עמי באשר אלך, לחלק ממה שאני מתייחסת אליו כ"אני"? איך קורה שהטקסט שמישהו כתב ואני קוראת, "נכנס" לתוכי ומהוה חלק ממני?

האם גם אתם, הקוראים, תוהים לפעמים על קסם זה? יש אכן קסם שברירי ומיוחד במצב האינטימי שבו אנחנו שקועים בקריאה. לפעמים, מתוך השתהות, הערצה, הסכמה, פירוק והרכבה, או פשוט "נפילה" לתודעה מעורפלת; לפעמים, מתוך ניהול דיאלוג כועס ומתריס, או מתוך יחס מלגלג. אין זה סוד שהקריאה מתנהלת בכמעין משחק, בתפר הדק שבין עולם המציאות לבין עולם הדמיון,

ההגדה – הזמנה לקריאה מתחדשת

כשמגיעה עונה זו, אני מוצאת את עצמי חושבת על הדרך שבה ארצה לקרוא את ההגדה. קריאתה אף פעם אינה מובנת מאליה. מבחינתי הקריאה הינה הזמנה להפוך את הטקסט הישן, לכלי שמאפשר לתת ביטוי לסיפור פנימי ואישי. האמנם?

ובכן, כמו שקורה גם במסורות אחרות ניתן להוסיף עומק ומשמעות לחיפושים ולהתלבטויות עכשוויים על ידיי "כתיבה מחדש" של טקסטים עתיקים, על ידי מילוי השלד שהכתוב מציג. המרשם ידוע ומוכח: קריאה חוזרת וחקרנית של טקסט עתיק מאפשרת להעמיד אותו באור מתחדש. מה נגלה בקריאה זו? טקסט עשוי טלאים: סיפורים, מדרשים, פיוטים, ברכות וטקסים שחוברו יחדיו. הם מזמינים אותנו לקחת עמדה פעילה: אפשר לשלול אותם באופן גורף, ואפשר לזהות בהם אתגר פרשני של קריאה. התייחסות המשתנה לפי הזמן, המקום ומצב הרוח.

בזכות הקריאה - ניתן להפוך שעטנז זה של שפות ומנהגים, לכלי הנושא אמירה אוניברסלית ואישית כאחת. סיפור ההגדה הוא סיפור על יציאת מצרים. סיפור ארכיטיפי שפונה לרבים - יציאה מעבדות לחירות. ההגדה היא מעשה פרשני רב היקף אשר במרכזו סיפור מקראי ומערכת טקסים שנקשרו בו. כפי שאני רואה כעת, זוהי יציאה מתמשכת לחופש שבטוויית משמעות בעולם ובכתוב. וכמו בהגדה החוזרת על עצמה בכל שנה,  היציאה אל החופש היא מעשה מתמשך שאינו נגמר. ההגדה יכולה להפיח השראה: איך לקרוא את הגדה הפעם? איך לתת לה לומר דבר-מה היום?

המעשה הפרשני כעמדה אתית

מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות.

איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד?

דימיון הקוראים במפגש עם הטקסט

לא מזמן לימדתי מחדש את המעשייה סינדרלה. מעניין היה לקרוא שוב את מגוון הפרשנויות: תהליך התבגרותה של הגיבורה, סיפור על קינאת אחים או על הדרך להשיג אינדיבידואליזציה ועיצוב זהות עצמית, וגם סיפור-מסע רוחני שמביא להתמרת ה"אני" או ביטוי לתפישות פטריארכליות על נשים. התלאות שעל הגיבורה לעבור בעלילת הסיפור יכולות להיות תוצאה של הרוע של אחיותיה ואימא החורגת, אך גם לעונשים שהגיבורה מקבלת בגלל אשמה כלשהי. ולהבדיל, העבודות שעליה לבצע יכולות להיות חלק ממסע של התפכחות, צמיחה והִטהרוּת לקראת השלב שבו תוכל לצאת לאור ולהיות מוכרת כבעלת ערך עצמי. כל קריאה, כמובן, נשענת באופן אחר על זיהוי רכיבים בעלי משמעות בעלילה ובפרשנות שונה של רכיבים אלו והשלכתם הסימבולית על מהות המעשייה בכללותה. מה הדבר הראשון שעולה בדמיונכם בעקבות קריאת סינדרלה?

הקריאה כתהליך מרפא

קראתם את הסיפור שאינו נגמר, של מיכאל אנדה? במרכז הסיפור יש ילד, סבַסטיאן, שאימו מתה ושלא מקובל במיוחד על בני גילו. בתחילת הרומן הוא גונב ספר אשר על כריכתו שני נחשים הנושכים אחד את זנב חברו. סבַסטיאן שוקע בקריאת הרפתקאות בעליית הגג המאובקת של בית הספר, שם הוא התחבא לאחר שאיחר לשיעור. העלילה מפתחת שני סיפורים במקביל, האחד הוא הקריאה של ספר זה, שהנו הסיפור שאינו נגמר, והשני הוא המסע להצלת ארץ פנטזיה מזרועות האבדון. סבסטיאן שוקע בקריאה עד כדי כך שהוא נשאב לעולמו של הספר והופך לגיבור ההרפתקאות בארץ פנטזיה, לצדם של אטראיו, הדרקון הלבן והנסיכה הילדותית. שני הסיפורים שזורים זה בזה, וכך הם נותנים ביטוי לתהליך הנפשי שפעולת הקריאה מזמנת עבור הקוראים...

על הקריאה - הז'אנר כמסגרת

איך אנחנו ממסגרים את הסובב אותנו? קרה לכם פעם שהייתם בסרט ולא יכולתם להחליט מהי המסגרת המתאימה להתבונן בו? האם זהו סרט על אהבה רומנטית או מדובר בביקורת על הבורגנות ועל דרכי החינוך, או אולי זוהי אגדה מודרנית? האם זהו סרט בלשי או סרט פסיכולוגי או אולי מדע בדיוני? סרטים כמו ממלכת אור הירח של אנדרסון או הציפורים, מאת היצקוק, מזמינים אותנו לשאול שאלות מעין אלו. 

האם הייתם פעם באירוע שבמהלכו החלטתם לעמוד בצד ולהסתכל על החוקים המנהלים את ההתרחשות? או אולי קרה לכם שהתחלתם שיחה מקצועית עם עמית אך לפתע גיליתם שבעצם גלשתם לעניינים רגשיים או לרכילות או להטפה מוסרית? התבלטויות אלו ורבות אחרות נותנות ביטוי לקיום של מסגרות מנטאליות מוסכמות שבעזרתן אנחנו מתמצאים במציאות. מסגרות אלו מכוונות אותנו כדי לבנות את המשמעות של מסרים מסוגים שונים. מסגרות אלו הן מצד אחד מופשטות ומציינות באופן כללי את המאפיינים של המסגרת. כך, שיחה בין חברים ושיעור פרונטאלי הם דרכים שונות לדבר ומייצגות "סוגות" או ז'אנרים שונים; גם רומן, כתבה בעיתון ומאמר אקדמי הם דרכים שונות לכתוב, והם נערכים לפי כללים ומוסכמות שונים. נכון הדבר שאפשר "לשחק" עם הגבולות והחוקים...

הזמנה לקריאה

תהליך הקריאה הוא בעל קסם מיוחד שקשה לפצחו. גם לאחר מחקר רב, טרם התגבש ידע סופי לגבי "מה" ו"איך" אנו עושים כשאנו שקועים בקריאה.

הקריאה היא בעיני אמנות: היא זורמת במעין "אובדן", כאילו אינה יודעת את עצמה, ועם זאת היא שומרת על ערוּת הקורא. Flow קוראים לתופעה הזאת: מדובר במעין ניתוק מרוכז – ניתוק כביכול מהסביבה, יחד עם ריכוז גבוה ולא מאומץ וטשטוש תחושת "הגוף". תופעה זו מאפיינת את אלו שבתהליך יצירה או המצאה, אך היא גם אופיינית לקוראים, לילדים במהלך משחק, לרקדנים, לחולמים בהקיץ.

הקריאה חושפת בטקסט הנקרא את היותו מאגר של קולות אחרים, הדים של קריאוֹת, רשרוש של מילים שאולי נקראו....

דרך הרוח

דמיינו לעצמכם פרסומת לשוקולד לילדים: צבעונית, מעט מילים, אולי הבטחה להפתעה בכל חפיסה, אולי הצעה למועדון מיוחד או לקוד כניסה למשחק מחשב. האם קהל היעד הוא הילדים והוא המכתיב את הטקסט? או אולי אלו ההורים שאמורים לקנות את המוצר? או אולי עניין השוקולד הוא שולי, והמטרה היא לקבל את פרטי הילדים על ידי שידולם להיכנס למשחק מחשב?

אני רוצה להציג כלי נוח, גמיש ושימושי לעבודה עם טקסטים מכל מיני סוגים.  אני קוראת לו מעוין הטקסט, והוא בעצם מעין "מפת דרך" או "מפתח רב תכליתי" כדי לדעת כיצד להתייחס לטקסטים...