הקריאה כמסע - דיאלוג בין טקסטים

רק כאשר סיימתי לקרוא את הספר רכבת לילה לליסבון, מאת פסקל מרסיה, הרגשתי עד כמה הוא השאיר עלי רושם חזק. מצד אחד, הוא ממציא מחדש את ספרי המסע עליהם הוא נבנה: הגיבור יוצא לדרך, עוזב את הכול מאחוריו, ויוצר לעצמו זהות חדשה שאנחנו, הקוראים, עדים לה בפליאה. מצד שני, הוא משלב הגות פילוסופית בחייהן של הדמויות. והדמויות – הן המשוות את העצמן לדמויות אחרות בספר או ביצירות ספרות המוזכרות לאורך העלילה.

גרגוריוס, הדמות הראשית, קונה ספרים, מקבל ספרים, מוצא אותם וגם מחפש אותם.

הזמנה לקריאה: דיאלוג בין טקסטים

כשקראתי את הפרק האחרון של בֵית גדול, של ניקול קראוס, הרגשתי שאת הרעיון המתואר שם, קראתי כבר במקום אחר. זיהיתי מהו מוכר, הד של קריאה מן העבר. הרגשתי שאת הרעיון שמה שכתוב בספר יכול להיות תחליף למציאות, להיות "במקומה", ושבעזרת מילים ניתן לבנות משהו אחר סביב המקום שנשאר ריק כאשר המבנה שמילא אותו נהרס והתפוגג - זהו רעיון שכבר קראתי מתישהו. 

לא לקח לי זמן רב להיזכר בסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס ( Jorge Luis Borges) והסיפור על המשורר שמתאר בכישרון רב ובדיוק מפליא את ארמון המלך, שכאשר "מועבר" לשיר, הוא נעלם ואיננו. גם שם הכתוב מחליף את המציאות ונותן לה משמעות חדשה. יש נוסחים שונים לסיפור הזה של בורחס, שהוא כתב בעקבות קולרידג' (Coleridge). המתח בין אומנות וחיים הוא מתח תדיר ביצירתם של סופרים רבים. האם גם על זה מדברת קראוס? האם היא מכירה את הסיפורים האלו? האם בית המקדש אצל קראוס מקביל לארמון אצל בורחס? האם יש קשר בין פעולתם של חכמי המשנה לבין פעולתם של משוררים ואמנים? מדוע אני קישרתי בין שני הטקסטים?...

הזמנה לקריאה

תהליך הקריאה הוא בעל קסם מיוחד שקשה לפצחו. גם לאחר מחקר רב, טרם התגבש ידע סופי לגבי "מה" ו"איך" אנו עושים כשאנו שקועים בקריאה.

הקריאה היא בעיני אמנות: היא זורמת במעין "אובדן", כאילו אינה יודעת את עצמה, ועם זאת היא שומרת על ערוּת הקורא. Flow קוראים לתופעה הזאת: מדובר במעין ניתוק מרוכז – ניתוק כביכול מהסביבה, יחד עם ריכוז גבוה ולא מאומץ וטשטוש תחושת "הגוף". תופעה זו מאפיינת את אלו שבתהליך יצירה או המצאה, אך היא גם אופיינית לקוראים, לילדים במהלך משחק, לרקדנים, לחולמים בהקיץ.

הקריאה חושפת בטקסט הנקרא את היותו מאגר של קולות אחרים, הדים של קריאוֹת, רשרוש של מילים שאולי נקראו....